Диагностика ходовой автомобиля в спб осмотр автомобиля.

מ ש נ ה

ס ד ר   ז ר ע י ם

מסכת ברכות פרק א

א,א  מאימתיי קורין את שמע בערבין:  משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורת הראשונה, דברי רבי אליעזר.  וחכמים אומרין, עד חצות.  רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר.

א,ב  מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו, לא קרינו את שמע.  אמר להם, אם לא עלה עמוד השחר, מותרין אתם לקרות.

א,ג  ולא זו בלבד, אלא כל שאמרו חכמים עד חצות, מצותן עד שיעלה עמוד השחר.  הקטר חלבים ואברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר; כל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר.

א,ד  אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

א,ה  [ב] מאימתיי קורין את שמע בשחרים:  משיכיר בין תכלת ללבן; רבי אליעזר אומר, בין תכלת לכרתן.  עד הנץ החמה; רבי יהושוע אומר, עד שלוש שעות, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות.  הקורא מכאן ואילך, לא הפסיד, כאדם שהוא קורא בתורה.

א,ו  [ג] בית שמאי אומרין, בערב כל אדם יטו ויקרו, ובבוקר יעמודו, שנאמר "בשוכבך ובקומך" (דברים ו,ז; דברים יא,יט).  בית הלל אומרין, כל אדם קורין כדרכן, שנאמר "ובלכתך בדרך" (שם).  אם כן, למה נאמר "בשוכבך ובקומך" אלא בשעה שדרך בני אדם שוכבין, ובשעה שדרך בני אדם עומדין.

א,ז  אמר רבי טרפון, אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הלסטין.  אמרו לו, כדאי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל.

א,ח  [ד] בשחר מברך שתיים לפניה ואחת לאחריה; ובערב מברך שתיים לפניה ושתיים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה.  מקום שאמרו להאריך, אינו רשאי לקצר; לקצר, אינו רשאי להאריך.  לחתום, אינו רשאי שלא לחתום; ושלא לחתום, אינו רשאי לחתום.

א,ט  [ה] מזכירין יציאת מצריים בלילות.  אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצריים בלילות, עד שדרשה בן זומא:  שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים, כול ימי חייך" (דברים טז,ג) "ימי חייך", הימים; "כול ימי חייך", הלילות.  וחכמים אומרים, "ימי חייך", העולם הזה; "כול ימי חייך", להביא את ימות המשיח.

 

מסכת ברכות פרק ב

ב,א  היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא אם כיוון את ליבו, יצא; ואם לאו, לא יצא.  ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.

ב,ב  אלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשנייה, ובין שנייה ל"שמע" (דברים ו,ד), ובין "שמע" ל"והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג), בין "והיה, אם שמוע" ל"ויאמר" (במדבר טו,לז), בין "ויאמר" לאמת ויציב.  רבי יהודה אומר, בין "ויאמר" לאמת ויציב לא יפסיק.  אמר רבי יהושוע בן קורחה, למה קדמה "שמע" ל"והיה, אם שמוע" אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמיים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות; "והיה, אם שמוע" ל"ויאמר" ש"והיה, אם שמוע" נוהג ביום ובלילה, ו"ויאמר" אינו נוהג אלא ביום.

ב,ג  הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנו, יצא; רבי יוסי אומר, לא יצא.  קרא ולא דיקדק באותותיה, רבי יוסי אומר, יצא; רבי יהודה אומר, לא יצא.  הקורא למפרע, לא יצא.  קרא וטעה, יחזור למקום שטעה.

ב,ד  האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך, מה שאינן רשאין לעשות כן בתפילה.

ב,ה  חתן פטור מקרית שמע בלילה הראשון ועד מוצאי שבת, אם לא עשה מעשה.  מעשה ברבן גמליאל שנשא, וקרא בלילה הראשון שנשא.  אמרו לו, לא לימדתנו שחתן פטור מקרית שמע בלילה הראשון.  אמר להם, איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמיים אפילו שעה אחת.

ב,ו  רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו.  אמרו לו, לא לימדתנו שאביל אסור מלרחוץ.  אמר להם, איני כשאר כל אדם, אסטניס אני.

ב,ז  וכשמת טבי עבדו, קיבל עליו תנחומין.  אמרו לו, לא לימדתנו שאין מקבלין תנחומין על העבדים.  אמר להם, אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה.

ב,ח  חתן אם רצה לקרות את שמע בלילה הראשון, קורא.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל הרוצה ליטול את השם ייטול.

 

מסכת ברכות פרק ג

ג,א  מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקרית שמע ומן התפילין.  נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, את שלפני המיטה ואת שלאחר המיטה את שלמיטה צורך בהן, פטורין; ואת שאין למיטה צורך בהן, חייבין.  אלו ואלו פטורין מן התפילה.

ג,ב  קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו; ואם לאו, לא יתחילו.  העומדין בשורה הפנימיין פטורין, והחיצונים חייבין.

ג,ג  נשים ועבדים וקטנים פטורין מקרית שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון.

ג,ד  בעל קרי מהרהר בליבו ואינו מברך, לא לפניה ולא לאחריה; ועל המזון מברך לאחריו, ואינו מברך לפניו.  רבי יהודה אומר, מברך לפניהם ולאחריהם.

ג,ה  היה עומד בתפילה, ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק, אלא יקצר.  ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא; ואם לאו, יתכסה במים ויקרא.  אבל לא יתכסה לא במים הרעים, ולא במי המשרה, עד שיטיל לתוכן מים.  וכמה ירחיק מהן ומן הצואה, ארבע אמות.

ג,ו  זב שראה קרי, ונידה שפלטה שכבת זרע, והמשמשת שראת נידה צריכין טבילה.  רבי יהודה פוטר.

 

מסכת ברכות פרק ד

ד,א  תפילת השחר, עד חצות; רבי יהודה אומר, עד ארבע שעות.  תפילת המנחה, עד הערב; רבי יהודה אומר, עד פלג המנחה.  תפילת הערב, אין לה קבע.  ושל מוספין, כל היום.

ד,ב  רבי נחוניה בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו, תפילה קצרה.  אמרו לו, מה מקום לתפילה זו.  אמר להם, בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי.

ד,ג  רבן גמליאל אומר, בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה; רבי יהושוע אומר, ומעין שמונה עשרה.  רבי עקיבה אומר, אם שגרה תפילתו בפיו, מתפלל שמונה עשרה; ואם לאו, מעין שמונה עשרה.

ד,ד  רבי אליעזר אומר, העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים.  רבי יהושוע אומר, המהלך במקום סכנה, מתפלל תפילה קצרה ואומר, הושע ה' את עמך את שארית ישראל, כל פרשת העיבור יהיו צורכיהם לפניך; ברוך אתה ה', שומע תפילה.

ד,ה  היה רוכב על החמור, יירד; אם אינו יכול לירד, יחזיר את פניו.  אם אינו יכול להחזיר את פניו, יכוון את ליבו כנגד בית קודש הקודשים.

ד,ו  היה יושב בספינה או בקרון או באסדה, יכוון את ליבו כנגד בית קודש הקודשים.

ד,ז  רבי אלעזר בן עזריה אומר, אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר; וחכמים אומרין, בחבר עיר ושלא בחבר עיר.  רבי יהודה אומר משמו, כל מקום שיש חבר עיר, היחיד פטור מתפילת המוספין.

 

מסכת ברכות פרק ה

ה,א  אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.  חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את ליבם למקום.  אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו; ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק.

ה,ב  מזכירין גבורת גשמים בתחיית המתים, ושואלין גשמים בברכת השנים.  והבדלה בחונן הדעת.  רבי עקיבה אומר, אומרה ברכה רביעית בפני עצמה; רבי אליעזר אומר, בהודיה.

ה,ג  האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, ועל טוב ייזכר שמך, מודים מודים משתקין אותו.  העובר לפני התיבה וטעה, יעבור אחר תחתיו; לא יהא סרבן באותה שעה.  מניין הוא מתחיל, מתחילת הברכה שטעה זה.

ה,ד  העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכוהנים אמן, מפני הטירוף.  אם אין שם כוהן אלא הוא, לא יישא את כפיו; ואם הבטחתו היא שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו, רשאי.

ה,ה  המתפלל וטעה, סימן רע לו; אם שליח ציבור הוא, סימן רע לשולחיו, ששלוחו של אדם כמותו.  אמרו עליו על רבי חנינה בן דוסא, שהיה מתפלל על החולין ואומר, זה חיה וזה מת.  אמרו לו, מניין אתה יודע.  אמר להם, אם שגרה תפילתו בפי, יודע אני שהוא מקובל; ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף.

 

מסכת ברכות פרק ו

ו,א  כיצד מברכין על הפירות:  על פירות האילן, הוא אומר בורא פרי העץ, חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן.  ועל פירות הארץ, הוא אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ.  על הירקות, הוא אומר בורא פרי האדמה; רבי יהודה אומר, בורא מיני דשאים.

ו,ב  בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה, יצא; על פירות הארץ בורא פרי העץ, לא יצא.  ועל כולם אם אמר שהכול נהיה בדברו, יצא.

ו,ג  על דבר שאין גידוליו מן הארץ, אומר שהכול נהיה בדברו.  על החומץ ועל הגובאי ועל הנובלות, הוא אומר שהכול נהיה בדברו.  ועל החלב ועל הגבינה ועל הביצים, הוא אומר שהכול נהיה בדברו.  רבי יהודה אומר, כל שהוא מין קללה, אין מברכין עליו.

ו,ד  היו לפניו מינים הרבה רבי יהודה אומר, אם יש ביניהן ממין שבעה, עליו הוא מברך; וחכמים אומרים, מברך על איזה מהן שירצה.

ו,ה  בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין שלאחר המזון.  בירך על הפרפרת שלפני המזון, פטר את הפרפרת שלאחר המזון.  בירך על הפת, פטר את הפרפראות; על הפרפראות, לא פטר את הפת.  בית שמאי אומרים, אף לא מעשה קדירה.

ו,ו  היו יושבין, כל אחד ואחד מברך לעצמו; הסבו, אחד מברך לכולם.  בא להם יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו.  לאחר המזון, אחד מברך לכולם; ואומר על המוגמר, אף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה.

ו,ז  הביאו לו מליח כתחילה ופת עימו מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפילה לו.  זה הכלל כל שהוא עיקר ועימו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה.

ו,ח  אכל תאנים וענבים ורימונים מברך עליהן שלוש ברכות, דברי רבן גמליאל; וחכמים אומרין, ברכה אחת.  רבי עקיבה אומר, אפילו אכל שלק והוא מזונו, מברך עליו שלוש ברכות.  והשותה מים לצמאו, אומר שהכול נהיה בדברו; רבי טרפון אומר, בורא נפשות רבות וחסרונן.

 

מסכת ברכות פרק ז

ז,א  שלושה שאכלו כאחת, חייבין לזמן.  אכל דמאי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, והשמש שאכל כזית, והכותי מזמנין עליו; אבל אכל טבל, ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנוכרי אין מזמנין עליהם.

ז,ב  נשים ועבדים וקטנים, אין מזמנין עליהם.  עד כמה מזמנין, עד כזית; רבי יהודה אומר, עד כביצה.

ז,ג  כיצד מזמנין:  בשלושה, אומר נברך; בשלושה והוא, אומר ברוך הוא.  בעשרה, אומר נברך לאלוהינו; בעשרה והוא, אומר ברוך הוא.  אחד עשרה, ואחד עשר ריבוא.  במאה, אומר נברך לה' אלוהינו; במאה והוא, אומר ברוך הוא.  באלף, אומר נברך לה' אלוהינו אלוהי ישראל; באלף והוא, אומר ברוך הוא.  בריבוא, אומר נברך לה' אלוהינו אלוהי ישראל אלוהי הצבאות; בריבוא והוא, אומר ברוך הוא.  כעניין שהוא מברך כך עונין אחריו, ברוך ה' אלוהינו אלוהי ישראל אלוהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו.  רבי יוסי הגלילי אומר, לפי רוב הקהל הן מברכין, שנאמר "במקהלות, ברכו אלוהים; ה', ממקור ישראל" (תהילים סח,כז).  אמר רבי עקיבה, מה מצינו בבית הכנסת, אחד מרובין ואחד מועטין, אומרין ברכו את ה'.  רבי ישמעאל אומר, ברכו את ה' המבורך.

ז,ד  שלושה שאכלו כאחד, אינן רשאין ליחלק; וכן ארבעה, וכן חמישה.  שישה נחלקין, עד עשרה.  ועשרה אין נחלקין, עד שיהו עשרים.

ז,ה  שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, הרי אלו מצטרפין לזימון; ואם לאו, אלו מזמנין לעצמן, ואלו מזמנין לעצמן.  ואין מברכין על היין, עד שייתן לתוכו מים, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, מברכין.

 

מסכת ברכות פרק ח

ח,א  אלו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה.  בית שמאי אומרין, מברך על היום ואחר כך מברך על היין; ובית הלל אומרין, מברך על היין ואחר כך מברך על היום.

ח,ב  בית שמאי אומרין, נוטלין לידיים ואחר כך מוזגין את הכוס; ובית הלל אומרין, מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלים לידיים.

ח,ג  [ד] בית שמאי אומרין, מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידיים; ובית הלל אומרין, נוטלין לידיים ואחר כך מכבדין את הבית.

ח,ד  [ג] בית שמאי אומרין, מקנח ידו במפה ומניחה על השולחן; ובית הלל אומרין, על הכסת.

ח,ה  בית שמאי אומרין, נר ומזון ובשמים והבדלה; ובית הלל אומרין, נר ובשמים ומזון והבדלה.  בית שמאי אומרין, שברא מאור האש; ובית הלל אומרין, בורא מאורי האש.

ח,ו  אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של גויים, ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים, ולא על הנר ולא על הבשמים שלפני עבודה זרה.  אין מברכין על הנר, עד שייאותו לאורו.

ח,ז  מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרין, יחזור למקומו ויברך; ובית הלל אומרין, יברך במקום שנזכר.  עד אימתיי הוא מברך, עד כדי שיתאכל המזון במעיו.

ח,ח  בא להם יין לאחר המזון, ואין שם אלא אותו הכוס בית שמאי אומרין, מברך על היין ואחר כך מברך על המזון; בית הלל אומרין, מברך על המזון ואחר כך מברך על היין.  עונין אמן אחר ישראל המברך; ואין עונין אמן אחר הכותי המברך, עד שישמע כל הברכה.

 

מסכת ברכות פרק ט

ט,א  הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל, אומר ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה.  מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו.

ט,ב  על הזיקים, ועל הזועות, ועל הברקים, ועל הרוחות, ועל הרעמים הוא אומר ברוך שכוחו מלא עולם.  על ההרים, ועל הגבעות, ועל הימים, ועל הנהרות, ועל המדברות הוא אומר ברוך עושה בראשית.  רבי יהודה אומר, הרואה את הים הגדול, אומר ברוך שעשה את הים הגדול, בזמן שהוא רואהו לפרקים.  על הגשמים, ועל הבשורות הטובות הוא אומר ברוך הטוב והמטיב.  ועל שמועות הרעות, הוא אומר ברוך דיין האמת.

ט,ג  בנה בית חדש, וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.  מברך על הרעה מעין על הטובה, ועל הטובה מעין על הרעה.  הצועק לשעבר, הרי זו תפילת שוא.  כיצד:  הייתה אשתו מעוברת, ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפילת שוא; היה בא בדרך ושמע קול צווחות בעיר, ואמר יהי רצון שלא יהו אלו בתוך ביתי הרי זו תפילת שוא.

ט,ד  הנכנס לכרך, מתפלל שתיים אחת בכניסתו ואחת ביציאתו.  בן עזאי אומר, ארבע שתיים בכניסתו ושתיים ביציאתו, ונותן הודיה לשעבר וזועק לעתיד לבוא.

ט,ה  חייב לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך, ובכל מאודך" (דברים ו,ה):  "בכל לבבך" בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע.  "ובכל נפשך", אפילו הוא נוטל את נפשך.  "ובכל מאודך", בכל ממונך.  דבר אחר, "ובכל מאודך" בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו בכול מאוד מאוד.

ט,ו  לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכוון כנגד בית קודש הקודשים.  לא ייכנס להר הבית, במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו; ולא יעשנו קפנדריא.  ורקיקה, מקל וחומר.

ט,ז  כל חותם הברכות שהיו במקדש, היו מן העולם; משקילקלו המינים, ואמרו אין עולם אלא אחד התקינו שיהו אומרין, מן העולם ועד העולם.  התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר "והנה בועז, בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים, ה' עימכם; ויאמרו לו, יברכך ה'" (רות ב,ד).  ואומר "ה' עימך גיבור החיל" (שופטים ו,יב).  ואומר "אל תבוז, כי זקנה אימך" (משלי כג,כב).  ואומר "עת, לעשות לה' הפרו, תורתך" (תהילים קיט,קכו); רבי נתן אומר, הפרו תורתך, עת לעשות לה'.

 


 

מסכת פיאה פרק א

א,א  אלו דברים שאין להם שיעור הפיאה, והביכורים, והריאיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.  ואלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו; ותלמוד תורה כנגד כולם.

א,ב  אין פוחתין לפיאה משישים, אף על פי שאמרו אין לפיאה שיעור:  הכול לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי הענווה.

א,ג  נותנין פיאה מתחילת השדה ומאמצעה.  רבי שמעון אומר, ובלבד שייתן בסוף כשיעור.  רבי יהודה אומר, אם שייר קלח אחד, סומך לו משום פיאה; ואם לאו, אינו נותן אלא משום הפקר.

א,ד  כלל אמרו בפיאה:  כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידוליו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכנסו לקיום חייב בפיאה.  התבואה והקטנייות, בכלל הזה.

א,ה  ובאילן האוג והחרובין והאגוזים והשקדים והגפנים והרימונים והזיתים והתמרים, חייבין בפיאה.

א,ו  לעולם הוא נותן משום פיאה ופטור מן המעשרות, עד שימרח.  ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות, עד שימרח.  ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות, עד שימרח.  ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות, עד שימרח, דברי רבי עקיבה.  כוהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהם, ופטורין עד שימרחו.  המקדיש והפודה חייב במעשרות, עד שימרח הגזבר.

 

מסכת פיאה פרק ב

ב,א  ואלו מפסיקין לפיאה הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים, ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, והבור, והניר, וזרע אחר.  הקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, אינו מפסיק, אלא אם כן חרש.

ב,ב  אמת המים שאינה יכולה להיקצר כאחת רבי יהודה אומר, מפסקת.  "וכול ההרים, אשר במעדר ייעדרון" (ישעיהו ז,כה) אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו, הוא נותן פיאה לכל.

ב,ג  הכול מפסיק לזרעים, ואינו מפסיק לאילן אלא גדר; ואם היה שיער כותש אינו מפסיק, אלא נותן פיאה לכול.

ב,ד  ולחרובין, כל הרואין זה את זה.  אמר רבן גמליאל, נוהגין היו בית אבא, שהיו נותנין פיאה אחת לזיתים שהיו להם בכל הרוח, ולחרובין כל הרואין זה את זה; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר משמו, אף לחרובין שהיו להם בכל העיר.

ב,ה  הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות, נותן פיאה אחת; זרעה שני מינים אף על פי שהוא עושה גורן אחת, נותן שתי פיאות.  הזורע את שדהו שני מיני חיטים אם עשאן גורן אחת, נותן פיאה אחת; שתי גרנות, נותן שתי פיאות.

ב,ו  מעשה שזרע רבי שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל, ועלו ללשכת הגזית ושאלו.  ואמר נחום הלבלר, מקובל אני מרבי מיאשא, שקיבל מאבא, שקיבל מן הזוגות, שקיבלו מן הנביאים, הלכה למשה מסיניי, הזורע את שדהו שני מיני חיטים אם עשאן גורן אחת, נותן פיאה אחת; שתי גרנות, נותן שתי פיאות.

ב,ז  שדה שקצרוה גויים, קצרוה לסטים, קירסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה פטורה.  קצר חצייה וקצרו הלסטים חצייה פטורה, שחובת קציר בקמה.

ב,ח  קצרו לסטים חצייה וקצר חצייה, נותן פיאה למה שקצר.  קצר חצייה ומכר חצייה, הלוקח נותן פיאה לכול.  קצר חצייה והקדיש חצייה הפודה מיד הגזבר, הוא נותן פיאה לכל.

 

מסכת פיאה פרק ג

ג,א  מלבנות התבואה שבין הזיתים בית שמאי אומרים, פיאה מכל אחד ואחד; ובית הלל אומרים, מאחד על הכול.  ומודים, שאם היו ראשי שורות מעורבים, שהוא נותן פיאה מאחד על הכול.

ג,ב  המנמר את שדהו, ושייר קלחים לחים רבי עקיבה אומר, פיאה מכל אחד ואחד; וחכמים אומרין, מאחד על הכול.  ומודים חכמים לרבי עקיבה בזורע שבת או חרדל בשלושה מקומות, שהוא נותן פיאה מכל אחד ואחד.

ג,ג  המחליק בצלים לחים לשוק, ומקיים יבשים לגורן נותן פיאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן; וכן באפונים, וכן בכרם.  המדל, נותן מן המשואר על מה ששייר.  המחליק מאחת יד, נותן מן המשואר על הכול.

ג,ד  האימהות של בצלים, חייבות בפיאה; רבי יוסי פוטר.  מלבנות הבצלים שבין הירק רבי יוסי אומר, פיאה מכל אחד ואחד; וחכמים אומרין, מאחד על הכול.

ג,ה  האחים שחלקו, נותנין שתי פיאות; חזרו ונשתתפו, נותנין פיאה אחת.  שניים שלקחו את האילן, נותנין פיאה אחת; לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פיאה לעצמו, וזה נותן פיאה לעצמו.

ג,ו  המוכר קלחי אילן בתוך שדהו, נותן פיאה לכל אחד ואחד.  אמר רבי יהודה, אימתיי בזמן שלא שייר בעל השדה; אבל אם שייר בעל השדה, הוא נותן פיאה לכול.

ג,ז  [ו] רבי אליעזר אומר, קרקע בית רובע, חייבת בפיאה.  רבי יהושוע אומר, העושה סאתיים.  רבי טרפון אומר, שישה על שישה טפחים.  רבי יהושוע בן בתירה אומר, כדי לקצור ולשנות; והלכה כדבריו.  רבי עקיבה אומר, קרקע כל שהוא חייבת בפיאה, ובביכורים, ולכתוב עליו פרוזבול, ולקנות עימו נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה.

ג,ח  [ז] הכותב נכסיו שכיב מרע שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת; לא שייר קרקע כל שהוא, אין מתנתו קיימת.  הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה; רבי יוסי אומר, אם קיבלה עליה אף על פי שלא כתב, איבדה כתובתה.

ג,ט  [ח] הכותב נכסיו לעבדו, יצא בן חורין.  שייר קרקע כל שהוא, לא יצא בן חורין; רבי יוסי אומר, יצא.  רבי שמעון אומר, לעולם הוא בן חורין עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לאיש פלוני עבדי, חוץ מאחד מריבוא שבהם.

 

מסכת פיאה פרק ד

ד,א  הפיאה ניתנת, במחובר לקרקע.  בדלית ובדקל בעל הבית מוריד, ומחלק לעניים; רבי שמעון אומר, אף בחליקי אגוזים.  אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק, ואחד אומר לבוז לזה שומעין, שאמר כהלכה.

ד,ב  ובדלית ובדקל אינו כן:  אפילו תשעים ותשעה אומרין לבוז, ואחד אומר לחלק לזה שומעין, שאמר כהלכה.

ד,ג  נטל מקצת הפיאה, וזרק על השאר אין לו בה כלום; נפל לו עליה, פירס טליתו עליה מעבירין אותה ממנו.  וכן בלקט, וכן בעומר השכחה.

ד,ד  פיאה אין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותה בקורדומות, כדי שלא יכו איש את ריעהו.

ד,ה  שלוש אבעיות ביום, בשחר ובחצות ומנחה.  רבן גמליאל אומר, לא אמרו אלא כדי שלא יפחותו; רבי עקיבה אומר, לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו.  של בית נמר היו מלקיטין על החבל, ונותנין פיאה מכל אומן ואומן.

ד,ו  גוי שקצר את שדהו, ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה; רבי יהודה מחייב בשכחה, שאין השכחה אלא בשעת העימור.

ד,ז  הקדיש קמה, ופדה קמה חייב; עומרים, ופדה עומרים חייב.  קמה, ופדה עומרים פטורה, שבשעת חובתה הייתה פטורה.

ד,ח  כיוצא בו, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, ופדין חייבין; הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר, ואחר כך פדין פטורין, שבשעת חובתן פטורין.

ד,ט  מי שליקט את הפיאה ואמר, הרי זה לאיש פלוני עני רבי אליעזר אומר, זכה לו; וחכמים אומרים, ייתננה לעני שנמצא ראשון.  הלקט והשכחה והפיאה של נוכרי חייבין במעשרות, אלא אם כן הפקיר.

ד,י  איזה הוא לקט:  הנושר בשעת הקצירה.  היה קוצר קצר מלוא ידו, תלש מלוא קומצו, הכהו הקוץ, ונפל מידו על הארץ הרי של בעל הבית.  תוך היד, ותוך המגל לעניים; אחר היד, ואחר המגל לבעל הבית.  ראש היד, וראש המגל רבי ישמעאל אומר, לעניים; רבי עקיבה אומר, לבעל הבית.

ד,יא  חוררי הנמלים שבתוך הקמה, הרי של בעל הבית.  ושל אחר הקוצרים העליונים, לעניים; והתחתונים, לבעל הבית.  רבי מאיר אומר, הכול לעניים שספק לקט, לקט.

 

מסכת פיאה פרק ה

ה,א  גדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגעות בארץ, הרי הן של עניים.  הרוח שפיזרה את העומרים אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים; רבן שמעון בן גמליאל אומר, נותן לעניים נפלה.

ה,ב  שיבולת שבקציר, וראשה מגיע בקמה אם נקצרת עם הקמה, הרי של בעל הבית; ואם לאו, הרי של עניים.  שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שיבולת אחת, ונותן לו.  אמר רבי אליעזר, וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו; אלא מזכה את העני בכל הגדיש, ומעשר שיבולת אחת, ונותן לו.

ה,ג  אין מגלגלין בטופח, דברי רבי מאיר; וחכמים מתירין, מפני שאפשר.

ה,ד  בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום, וצרך ייטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני, כשיחזור לביתו, ישלם, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים, עני היה באותה שעה.

ה,ה  המחליף עם העניים שלו, פטור; ושל עניים, חייב.  שניים שקיבלו שדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני, וזה נותן לזה חלקו מעשר עני.  המקבל שדה לקצור, אסור בלקט ובשכחה ובפיאה ובמעשר עני.  אמר רבי יהודה, אימתיי בזמן שקיבלה ממנו למחצה לשליש ולרביע; אבל אם אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך מותר בלקט ובשכחה ובפיאה, ואסור במעשר עני.

ה,ו  המוכר את שדהו המוכר מותר, והלוקח אסור.  לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו.  מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ואת אחד לאו, או שסייע את אחד מהן הרי זה גוזל את העניים; על זה נאמר "אל תסג, גבול עולים" (ראה משלי כב,כח; משלי כג,י).

ה,ז  העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית, שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים, עמדו העניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה.

ה,ח  המעמר לכובעות לכומסות, לחררה ולעומרים אין לו שכחה; ממנו ולגורן, יש לו שכחה.  המעמר לגדיש, יש לו שכחה; ממנו ולגורן, אין לו שכחה.  זה הכלל:  כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה, יש לו שכחה; ממנו ולגורן, אין לו שכחה.  למקום שאינו גמר מלאכה, אין לו שכחה; ממנו ולגורן, יש לו שכחה.

 

מסכת פיאה פרק ו

ו,א  בית שמאי אומרים, הפקר לעניים, הפקר; ובית הלל אומרים, אינו הפקר, עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה.  כל עומרי השדה של קב קב, ואחד של ארבעת קבין ושכחו בית שמאי אומרים, אינו שכחה; ובית הלל אומרים, שכחה.

ו,ב  העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש, ולבקר ולכלים, ושכחו בית שמאי אומרים, אינו שכחה; ובית הלל אומרים, שכחה.

ו,ג  ראשי השורות, העומר שכנגדו מוכיח.  העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, ושכחו מודים שאינו שכחה.

ו,ד  ואלו הן ראשי השורות:  שניים שהתחילו מאמצע השורה, זה פניו לצפון וזה פניו לדרום, ושכחו לפניהם ולאחריהם שלפניהן, שכחה; ושלאחריהן, אינו שכחה.  היחיד שהתחיל מראש השורה, ושכח לפניו ולאחריו שלפניו, אינו שכחה; ושלאחריו שכחה, שהוא בבל תשוב.  זה הכלל כל שהוא בל תשוב, שכחה; וכל שאינו בל תשוב, אינו שכחה.

ו,ה  שני עומרים, שכחה; ושלושה, אינן שכחה.  שני ציבורי זיתים והחרובין, שכחה; ושלושה, אינן שכחה.  שני חוצני פשתן, שכחה; ושלושה, אינן שכחה.  שני גרגרים, פרט; ושלושה, אינן פרט.  שני שיבולים, לקט; ושלושה, אינן לקט.  אלו כדברי בית הלל; ובכולן בית שמאי אומרים, שלושה לעניים, וארבעה לבעל הבית.

ו,ו  העומר שיש בו סאתיים, ושכחו אינו שכחה.  שני עומרים ובהן סאתיים רבן גמליאל אומר, לבעל הבית; וחכמים אומרים, לעניים.  אמר רבן גמליאל, וכי מרוב העומרים יפה כוח של בעל הבית, או הורע כוח.  אמרו לו, יפה כוח.  אמר להם, מה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתיים ושכחו, אינו שכחה; שני עומרים ובהן סאתיים, אינו דין שלא יהו שכחה.  אמרו לו, לא; אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש, תאמר בשני עומרים שהן ככריכות.

ו,ז  קמה שיש בה סאתיים, ושכחה אינה שכחה.  אין בה סאתיים, אבל ראויה היא לעשות סאתיים אפילו היא של טופח, רואין אותה כאילו היא ענווה של שעורים.

ו,ח  קמה מצלת את העומר, ואת הקמה; והעומר אינו מציל לא את העומר, ולא את הקמה.  איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר כל שאינו שכחה, אפילו קלח אחד.

ו,ט  סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה, וכן באילן, והשום, והבצלים אינן מצטרפין.  רבי יוסי אומר, אם באת רשות לעני באמצע, אינן מצטרפין; ואם לאו, הרי אלו מצטרפין.

ו,י  תבואה שנתנה לשחת או לאלומה, וכן באגידי השום, ואגודות השום והבצלים אין להם שכחה.  כל הטמונים בארץ, כגון הלוף והשום והבצלים רבי יהודה אומר, אין להם שכחה; וחכמים אומרים, יש להם שכחה.

ו,יא  הקוצר בלילה, והמעמר, והסומה יש לו שכחה.  אם היה מתכוון ליטול את הגס הגס, אין לו שכחה.  ואם אמר, הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה.

 

מסכת פיאה פרק ז

ז,א  כל זית שיש לו שם בשדה, כזית הנטופה בשעתו, ושכחו אינו שכחה.  במה דברים אמורים, בשמו, ובמעשיו, ובמקומו:  בשמו, שהיה שפכוני או בישני; ובמעשיו, שהוא עושה הרבה; במקומו, שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה.  ושאר כל הזיתים שניים, שכחה; ושלושה, אינן שכחה.  רבי יוסי אומר, אין שכחה לזיתים.

ז,ב  זית שנמצא עומד בין שלוש שורות של שני מלבנין, ושכחו אינו שכחה; זית שיש בו סאתיים, ושכחו אינו שכחה.  במה דברים אמורים, בזמן שלא התחיל בו.  אבל אם התחיל בו, אפילו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו יש לו שכחה.  כל זמן שיש לו תחתיו, יש לו בראשו.  רבי מאיר אומר, משתהלך המחבה.

ז,ג  איזה הוא פרט:  הנושר בשעת הבצירה.  היה בוצר, עקץ את האשכול, הוסבך בעלים, ונפל לארץ ונפרט הרי של בעל הבית.  המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר, הרי זה גוזל את העניים; על זה נאמר "אל תסג, גבול עולים" (ראה משלי כב,כח; משלי כג,י).

ז,ד  איזו היא עוללת:  כל שאין לה לא כתף ולא נטף; אם ספק, של עניים.  עוללת שבארכובה אם נקרצת עם האשכול, הרי של בעל הבית; ואם לאו, הרי היא של עניים.  גרגר יחידי, רבי יהודה אומר, אשכול; וחכמים אומרים, עוללת.

ז,ה  המדל בגפנים כשם שהוא מדל בתוך שלו, כך הוא מדל בשל עניים, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, בשלו הוא רשאי, ואינו רשאי בשל עניים.

ז,ו  כרם רבעי בית שמאי אומרים, אין לו חומש, ואין לו ביעור; ובית הלל אומרים, יש לו.  בית שמאי אומרים, יש לו פרט ויש לו עוללות, והעניים פודין לעצמן; ובית הלל אומרים, כולו לגת.

ז,ז  כרם שכולו עוללות רבי אליעזר אומר, לבעל הבית; ורבי עקיבה אומר, לעניים.  אמר רבי אליעזר, "כי תבצור . . . לא תעולל" (דברים כד,כא) אם אין בציר, מניין עוללות.  אמר לו רבי עקיבה "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט,י), אפילו כולו עוללות.  אם כן למה נאמר "כי תבצור . . . לא תעולל" אין לעניים בעוללות, קודם לבציר.

ז,ח  המקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות, אין העוללות לעניים; ומשנודעו העוללות, העוללות לעניים.  רבי יוסי אומר, ייתנו שכר גידולים להקדש.  ואיזו היא שכחה בעריס, כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה; וברוגלייות, משיעבור ממנה.

 

מסכת פיאה פרק ח

ח,א  מאימתיי כל אדם מותרין בלקט, משיהלכו הנמושות.  ובפרט ובעוללות, משיהלכו העניים בכרם ויבואו.  ובזיתים, משתרד רביעה שנייה.  אמר רבי יהודה, והלוא יש שאין מוסקין את זיתיהן, אלא לאחר רביעה שנייה; אלא כדי שיהא העני יוצא, ולא יהא מביא אלא בארבעה איסרות.

ח,ב  נאמנין על הלקט ועל השכחה ועל הפיאה בשעתן, ועל מעשר עני בכל שנתו.  ובן לוי נאמן לעולם.  אין נאמנין אלא על דבר שכן דרך בני אדם נוהגין כן.

ח,ג  נאמנין על החיטים; ואינן נאמנין לא על הקמח, ולא על הפת.  נאמנין על השעורה של אורז; ואינן נאמנין עליו, בין חי ובין מבושל.  נאמנין על הפול; ואינן נאמנין על הגריסין, בין חיים ובין מבושלים.  נאמנין על השמן, לומר של מעשר עני הוא; ואינן נאמנין עליו, לומר של זיתי נקוף הוא.

ח,ד  נאמנין על הירק חי; ואינן נאמנין עליו מבושל, אלא אם כן היה לו דבר מועט, שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו.

ח,ה  אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חיטים, וקב שעורים; רבי מאיר אומר, חצי קב.  קב וחצי כוסמין, וקב גרוגרות, או מנה דבילה; רבי עקיבה אומר, פרס.  חצי לוג יין; רבי עקיבה אומר, רביעית.  רביעית שמן; רבי עקיבה אומר, שמינית.  ושאר כל הפירות אמר אבא שאול, כדי שימכרם וייקח בהן מזון שתי סעודות.

ח,ו  מידה זו האמורה, בכוהנים ובלויים ובישראל.  היה מציל נותן מחצה, ונוטל מחצה.  היה לו דבר מועט נותן לפניהם, והן מחלקין ביניהם.

ח,ז  אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מכיכר בפונדיון, מארבע סאין בסלע.  לן, נותנין לו פרנסת לינה; שבת, נותנין לו מזון שלוש סעודות.  מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא ייטול מן התמחוי; מזון ארבע עשרה סעודות, לא ייטול מן הקופה.  והקופה נגבית בשניים, ומתחלקת בשלושה.

ח,ח  מי שיש לו מאתיים זוז, לא ייטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני.  היו לו מאתיים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת, הרי זה ייטול; היו ממושכנין בכתובת אשתו לבעל חובו, הרי זה ייטול.  אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו.

ח,ט  מי שיש לו חמישים זוז, והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא ייטול.  וכל מי שאינו צריך ליטול, ונוטל אינו מת מן הזקנה, עד שיצטרך לברייות.  וכל מי שהוא צריך ליטול, ואינו נוטל אינו נפטר מן העולם, עד שיפרנס לאחרים משלו; ועליו הכתוב אומר "ברוך הגבר, אשר יבטח בה'; והיה ה', מבטחו" (ירמיהו יז,ז).

 


 

מסכת דמאי פרק א

א,א  הקלים שבדמאי השיתין, והרימין, והעוזררין, ובנות שוח, ובנות השקמה, ונובלות תמרה, והגופנן, והנצפה; וביהודה האוג, והחומץ, והכוסבר.  רבי יהודה אומר, כל השיתין פטורות, חוץ משל דופרה; וכל הרימין פטורין, חוץ מרימי שקמונה; וכל בנות שקמה פטורות, חוץ מן המסוטפות.

א,ב  הדמאי אין לו חומש, ואין לו ביעור, ונאכל לאונן, ונכנס לירושלים ויוצא, ומאבדין את מיעוטו בדרכים, ונותנו לעם הארץ, ואוכל כנגדו; ומחללין אותו כסף על כסף, ונחושת על נחושת, כסף על נחושת, ונחושת על הפירות, ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרים, יעלו הפירות וייאכלו בירושלים.

א,ג  הלוקח לזרע ולבהמה, קמח לעורות, שמן לנר, שמן לסוך בו את הכלים פטור מן הדמאי.  מכזיב ולהלן, חייב בדמאי.  חלת עם הארץ, והמדומע, והלקוח בכסף מעשר, ושיירי המנחות פטורין מן הדמאי.  שמן ערב בית שמאי מחייבין, ובית הלל פוטרין.

א,ד  הדמאי מערבין בו, ומשתתפין בו, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, ומפרישין אותו ערום, בין השמשות.  הא אם הקדים מעשר שני לראשון, אין בכך כלום.  שמן שהגרדי סך באצבעותיו, חייב בדמאי; ומה שהסורק נותן בצמר, פטור מן הדמאי.

 

מסכת דמאי פרק ב

ב,א  ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום הדבילה, והתמרים, והחרובין, והאורז, והכמון.  האורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו, פטור.

ב,ב  המקבל עליו להיות נאמן מעשר את שהוא אוכל, ואת שהוא מוכר, ואת שהוא לוקח, ואינו מתארח אצל עם הארץ.  רבי יהודה אומר, המתארח אצל עם הארץ, נאמן; אמרו לו, על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על של אחרים.

ב,ג  המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש, ואינו לוקח ממנו לח, ואינו מתארח אצל עם הארץ, ולא מארחו אצלו בכסותו.  רבי יהודה אומר, אף לא יגדל בהמה דקה, ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק, ולא יהא מיטמא למתים, ומשמש בבית המדרש; אמרו לו, לא באו אלו לכלל.

ב,ד  הנחתומין, לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה.  החנוונים, אינן רשאין למכור את הדמאי.  כל המשפיעין במידה גסה, רשאין למכור את הדמאי; ואלו הן המשפיעין במידה גסה, כגון הסיטונות ומוכרי תבואה.

ב,ה  רבי מאיר אומר, את שדרכו לימדד בגסה, ומדדו בדקה טפלה דקה לגסה.  ואיזו היא מידה גסה:  ביבש, שלושת קבין; ובלח, דינר.  רבי יוסי אומר, סלי תאנים וסלי ענבים וקופות של ירק כל זמן שהוא מוכרן אכסרה, פטור.

 

מסכת דמאי פרק ג

ג,א  מאכילין את העניים דמאי, ומאכילין את האכסניה דמאי.  רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי.  גבאי צדקה בית שמאי אומרין, נותנין את המעושר לשאינו מעשר, ואת שאינו מעושר למעשר; נמצאו כל אדם אוכלין מתוקן.  וחכמים אומרים, גובין סתם ומחלקין סתם; והרוצה לתקן, יתקן.

ג,ב  הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשאו לא ישליך, עד שיעשר.  הלוקח ירק מן השוק, ונמלך להחזיר לא יחזיר, עד שיעשר:  שאינו מחוסר אלא מניין.  היה עומד ולוקח, וראה טוען אחר יפה ממנו מותר להחזיר, מפני שלא משך.

ג,ג  המוצא פירות בדרך ונטלן לאוכלן, ונמלך להצניע לא יצניע, עד שיעשר; ואם מתחילה נטלן בשביל שלא יאבדו, פטור.  וכל דבר שאין אדם רשאי למוכרו דמאי, כך לא ישלח לחברו דמאי; רבי יוסי מתיר בוודאי, ובלבד שיודיענו.

ג,ד  המוליך חיטיו לטחון כותי או לטחון עם הארץ, כחזקתן למעשרות ולשביעית; ולטחון הנוכרי, דמאי.  המפקיד פירותיו אצל הכותי ואצל עם הארץ, כחזקתן למעשרות ולשביעית; אצל הנוכרי, כפירותיו.  רבי שמעון אומר, דמאי.

ג,ה  הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה לחלף.  אמר רבי יוסי, אין אנו אחראין לרמאין:  אינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד.

ג,ו  הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה לחלף את המתקלקל.  אמר רבי יהודה, רוצה היא אישה בתקנת בתה ובושה מחתנה; ומודה רבי יהודה, בנותן לחמותו שביעית, שאינה חשודה להאכיל את בתה שביעית.

 

מסכת דמאי פרק ד

ד,א  הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות, ושכח לעשרן שואל לו בשבת, ואוכל על פיו; חשיכה מוצאי שבת, לא יאכל עד שיעשר.  לא מצאו, אמר לו אחר ממי שאינו נאמן על המעשרות, מעושרין הן אוכל על פיו; חשיכה מוצאי שבת, לא יאכל עד שיעשר.

ד,ב  תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה רבי שמעון השזורי אומר, אף בחול שואלו ואוכל על פיו.

ד,ג  [ב] המדיר את חברו שיאכל אצלו, והוא אינו מאמינו על המעשרות אוכל עימו שבת הראשונה, אף על פי שאינו מאמינו על המעשרות:  ובלבד שיאמר לו, מעושרין הן.  ולשבת שנייה, אף על פי שנודר ממנו הניה, לא יאכל עד שיעשר.

ד,ד  [ג] רבי אליעזר אומר, אין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני של דמאי; וחכמים אומרים, קורא שם ואינו צריך להפריש.

ד,ה  [ד] מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי, או למעשר עני של ודאי לא ייטלם בשבת.  אם היה כוהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו, ובלבד שיודיעם.

ד,ו  [ה] האומר למי שאינו נאמן על המעשרות, קח לי ממי שהוא נאמן וממי שהוא מעשר אינו נאמן; מאיש פלוני, הרי זה נאמן.  הלך ליקח לו ממנו, אמר לו לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן.

ד,ז  [ו] הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם, ואמר, מי כאן נאמן, ומי כאן מעשר, אמר לו אחד, אני אינו נאמן; איש פלוני, הרי זה נאמן.  הלך ולקח ממנו, אמר לו, מי כאן מוכר ישן, אמר לו, מי ששלחך אצלי אף על פי שהן כגומלין זה את זה, הרי אלו נאמנין.

ד,ח  [ז] החמרים שנכנסו לעיר, אמר אחד מהם, שלי חדש ושל חברי ישן, שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן אינן נאמנין; רבי יהודה אומר, נאמנין.

 

מסכת דמאי פרק ה

ה,א  הלוקח מן הנחתום, כיצד הוא מעשר:  נוטל כדי תרומת מעשר וחלה ואומר, אחד ממאה ממה שיש כאן, הרי בצד זה מעשר, ושאר מעשר סמוך לו; זה שעשיתי מעשר, עשוי תרומת מעשר עליו, והשאר חלה; ומעשר שני בצפונו או בדרומו, ומחולל על המעות.

ה,ב  הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת נוטל אחד משלושה ושלושים ושליש ואומר, אחד ממאה ממה שיש כאן, הרי בצד זה חולין, והשאר תרומה על הכול.  מאה חולין שיש כאן, הרי בצד זה מעשר, ושאר מעשר סמוך לו; זה שעשיתי מעשר, עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בצפונו או בדרומו, ומחולל על המעות.

ה,ג  הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת, ומן הצוננת על החמה, אפילו מטפוסין הרבה, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אוסר, שאני אומר, חיטים של אמש היו משל אחד, ושל יום היו משל אחר.  רבי שמעון אוסר בתרומת המעשר, ומתיר בחלה.

ה,ד  הלוקח מן הפלטר מעשר מכל טפוס וטפוס, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, מאחד על הכול; ומודה רבי יהודה, בלוקח מן המנפול, שהוא מעשר מכל אחד ואחד.

ה,ה  הלוקח מן העני, וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה מעשר מכל אחד ואחד; ובתמרים ובגרוגרות, בולל ונוטל.  אמר רבי יהודה, אימתיי בזמן שמתנה מרובה; אבל בזמן שמתנה מועטת, מעשר מכל אחד ואחד.

ה,ו  הלוקח מן הסיטון, וחזר ולקח ממנו שנייה לא יעשר מזה על זה, אפילו מאותו הסוג, אפילו מאותו המין; נאמן הסיטון לומר, משל אחד הן.

ה,ז  הלוקח מבעל הבית, וחזר ולקח ממנו שנייה מעשר מזה על זה, אפילו משתי קופות, אפילו משתי עיירות.  בעל הבית שהיה מוכר ירק בשוק בזמן שמביאין לו מגינותיו, מעשר מאחד על הכול; מגינות אחרות, מעשר מכל אחד ואחד.

ה,ח  הלוקח טבל משני מקומות, מעשר מזה על זה אף על פי שאמרו, אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך.

ה,ט  מעשרין משל ישראל על של גויים, ומשל גויים על של ישראל, ומשל ישראל על של כותים, ומשל כותים על של כותים.  רבי אליעזר אוסר משל כותים על של כותים.

ה,י  עציץ נקוב, הרי הוא כארץ.  תרם מן הארץ על עציץ נקוב, או מעציץ נקוב על הארץ תרומתו תרומה.  ומשאינו נקוב על הנקוב תרומה, ויחזור ויתרום.  מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה, ולא תיאכל, עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות.

ה,יא  תרם מן הדמאי על הדמאי, ומן הדמאי על הוודאי תרומה, ויחזור ויתרום.  מן הוודאי על הדמאי תרומה, ולא תיאכל, עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות.

 

מסכת דמאי פרק ו

ו,א  המקבל שדה מישראל, או מן הנוכרי, או מן הכותי חולק לפניהם.  החוכר שדה מישראל, תורם ונותן לו.  אמר רבי יהודה, אימתיי בזמן שנתן לו מאותה השדה ומאותו המין; אבל אם נתן לו משדה אחרת או ממין אחר, מעשר ונותן לו.

ו,ב  החוכר שדה מן הנוכרי, מעשר ונותן לו; רבי יהודה אומר, אף המקבל שדה אבותיו מן הגוי, מעשר ונותן לו.

ו,ג  כוהן ולוי שקיבלו שדה מישראל כשם שחולקין בחולין, כך חולקין בתרומה.  רבי אליעזר אומר, המעשרות שלהם, שעל מנת כן באו.

ו,ד  ישראל שקיבל שדה מכוהן ולוי, המעשרות לבעלים.  רבי ישמעאל אומר, הקרתני שקיבל שדה מירושלמי, מעשר שני של ירושלמי; וחכמים אומרים, יכול הוא הקרתני לעלות ולאכלו בירושלים.

ו,ה  המקבל זיתים לשמן כשם שחולקין בחולין, כך חולקין בתרומה.  רבי יהודה אומר, ישראל שקיבל מכוהן ומלוי זיתים לשמן או למחצית שכר, המעשרות לבעלים.

ו,ו  בית שמאי אומרים, לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר; ובית הלל אומרים, אף למעשר.  וצנועי בית הלל היו נוהגין כדברי בית שמאי.

ו,ז  שניים שבצרו את כרמיהם בתוך גת אחת, אחד מעשר ואחד שאינו מעשר המעשר מעשר את שלו, וחלקו בכל מקום שהוא.

ו,ח  שניים שקיבלו שדה באריסות, או שירשו או שנשתתפו יכול הוא לומר לו, טול אתה חיטים שבמקום פלוני, ואני חיטים שבמקום פלוני; אתה יין שבמקום פלוני, ואני יין שבמקום פלוני.  אבל לא יאמר לו, טול אתה חיטים ואני שעורים; טול אתה את היין, ואני אטול את השמן.

ו,ט  חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ יכול הוא לומר לו, טול אתה חיטים שבמקום פלוני, ואני חיטים שבמקום פלוני; אתה יין שבמקום פלוני, ואני יין שבמקום פלוני.  אבל לא יאמר לו, טול אתה חיטים ואני שעורים; טול אתה את הלח, ואני אטול את היבש.

ו,י  גר וגוי שירשו את אביהם גוי יכול לומר לו, טול אתה עבודה זרה, ואני מעות; אתה יין, ואני פירות.  ואם משבאו לרשות הגר, אסור.

ו,יא  המוכר פירות בסוריה, ואמר משל ארץ ישראל הן חייב לעשר; מעושרין הן נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.  ואם אמר משלי הן, חייב לעשר; מעושרין הן נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.  ואם ידוע שיש לו שדה בסוריה, חייב לעשר.

ו,יב  עם הארץ שאמר לחבר, קח לי אגודת ירק אחת, קח לי גלוסקין אחד לוקח סתם ופטור; ואם אמר לו, זו שלי וזו של חברי, ונתערבו חייב לעשר, אפילו הן מאה.

 

מסכת דמאי פרק ז

ז,א  המזמן את חברו שיאכל אצלו, והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת, מה שאני עתיד להפריש למחר, הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו; וזה שעשיתי מעשר, עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בצפונו או בדרומו, ומחולל על המעות.

ז,ב  מזגו לו את הכוס אומר, מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס, הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו; זה שעשיתי מעשר, עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בפיו, ומחולל על המעות.

ז,ג  פועל שאינו מאמין לבעל הבית נוטל גרוגרת אחת ואומר, זו ותשע הבאות אחריה, עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל; וזו עשויה תרומת מעשר עליהן, ומעשר שני באחרונות, ומחולל על המעות.  וחוסך גרוגרת אחת.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יחסוך, מפני שהוא ממעט מלאכתו של בעל הבית.  רבי יוסי אומר, לא יחסוך, מפני שהוא תנאי בית דין.

ז,ד  הלוקח יין מבין הכותים אומר, שני לוגין שאני עתיד להפריש, הרי הן תרומה, ועשרה מעשר, ותשעה מעשר שני; ומחל ושותה.

ז,ה  היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו, והוא בבית המדרש או בשדה אומר, שתי תאנים שאני עתיד להפריש, הרי הן תרומה, ועשר מעשר, ותשע מעשר שני.  היו דמאי אומר, מה שאני עתיד להפריש למחר, הרי הוא מעשר, ושאר מעשר, סמוך לו; זה שעשיתי מעשר, עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בצפונו או בדרומו, ומחולל על המעות.

ז,ו  היו לפניו שתי כלכלות של טבל ואמר, מעשרות זו בזו הראשונה מעושרת.  של זו בזו, ושל זו בזו הראשונה מעושרת.  מעשרותיהם מעשרות, כלכלה בחברתה קרא שם.

ז,ז  מאה טבל מאה חולין, נוטל מאה ואחת.  מאה טבל מאה מעשר, נוטל מאה ואחת.  מאה חולין מתוקנין מאה מעשר, נוטל מאה ועשר.  מאה טבל תשעים מעשר, תשעים טבל שמונים מעשר לא הפסיד כלום.  זה הכלל כל זמן שהטבל מרובה, לא הפסיד כלום.

ז,ח  מי שהיו לו עשר שורות של עשר עשר כדי יין ואמר, שורה החיצונה אחת מעשר, ואינו יודע איזו היא נוטל שתי חבייות לוכסן.  חצי שורה החיצונה אחת מעשר, ואינו יודע איזו היא נוטל ארבע חבייות מארבע זווייות.  שורה אחת מעשר, ואינו יודע איזו היא נוטל שורה אחת לוכסן.  חצי שורה אחת מעשר, ואינו יודע איזו היא נוטל שתי שורות לוכסן.  חבית אחת מעשר, ואינו יודע איזו היא נוטל מכל חבית וחבית.

 


 

מסכת כלאיים פרק א

א,א  החיטים והזונין, אינן כלאיים זה בזה.  השעורים ושיבולת שועל, והכוסמין והשיפון, הפול והספיר, והפורקדן והטופח, ופול הלבן והשעועית אינן כלאיים זה בזה.

א,ב  הקישות והמלפפון, אינן כלאיים זה בזה; רבי יהודה אומר, כלאיים.  חזרת וחזרת גלים, עולשין ועולשי שדה, כרישין וכרישי שדה, כוסבר וכוסבר שדה, חרדל וחרדל מצרי, דלעת מצרית והרמוצה, פול המצרי והחרוב אינן כלאיים זה בזה.

א,ג  הלפת והנפוס, והכרוב והתרובתור, והתרדין והלעונין הוסיף רבי עקיבה, השום והשומנית, הבצל והבצלצול, התורמוס והפלוסלוס אינן כלאיים זה בזה.

א,ד  ובאילן האגסים והקרוסטמלין, הפרישין והעוזררין אינן כלאיים זה בזה.  התפוח והחוזרד, והפרסקין והשקדים, השזפין והרימין אף על פי שדומין זה לזה, כלאיים זה בזה.

א,ה  הצנון והנפוס, החרדל והלפסן, ודלעת יונית עם המצרית והרמוצה אף על פי שדומין זה לזה, כלאיים זה בזה.

א,ו  הזאב והכלב, הכלב הכופרי והשועל, העיזים והצבאים, היעלים והרחלים, הסוס והפרד, הפרד והחמור, החמור והערוד אף על פי שדומין זה לזה, כלאיים זה בזה.

א,ז  אין מביאין אילן באילן, וירק בירק, לא אילן בירק, ולא ירק באילן; רבי יהודה מתיר ירק באילן.

א,ח  אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה.  אין מרכיבין פיגם על גבי קידה לבנה, מפני שהוא ירק באילן.  אין נוטעין ייחור של תאנה בתוך החצוב, שיהא מקירו.  אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח, שתהא זורקת מימיה לתוכה, מפני שהוא אילן בירק.  אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית, שתהא משמרתו, מפני שהוא ירק בירק.

א,ט  הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש לא משום כלאיים, ולא משום שביעית, ולא משום מעשרות, וניטלין בשבת.  הזורע חיטה ושעורה כאחת, הרי זה כלאיים; רבי יהודה אומר, אינו כלאיים, עד שיהו שני חיטים ושעורה, או חיטה ושתי שעורים, או חיטה ושעורה וכוסמת.

 

מסכת כלאיים פרק ב

ב,א  כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר, ימעט; רבי יוסי אומר, יבור.  בין ממין אחד, ובין משני מינין.  רבי שמעון אומר, לא אמרו, אלא ממין אחד; וחכמים אומרים, כל שהוא כלאיים בסאה מצטרף לרובע.

ב,ב  במה דברים אמורים, תבואה בתבואה, וקטנית בקטנית, תבואה בקטנית, וקטנית בתבואה.  באמת, זירעוני גינה שאינן נאכלין, מצטרפין אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה.  רבי שמעון אומר, כשם שאמרו להחמיר, כך אמרו להקל.  הפשתה בתבואה, מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה.

ב,ג  הייתה שדהו זרועה חיטים, ונמלך לזורעה שעורים ימתין לה עד שתתליע, ויופך, ואחר כך יזרע.  ואם צימחה לא יאמר אזרע ואחר כך אופך, אלא הופך ואחר כך זורע.  וכמה יהא חורש, כתלמי רביעה; אבא שאול אומר, כדי שלא ישייר רובע לבית סאה.

ב,ד  זרועה, ונמלך ליטעה לא יאמר אטע ואחר כך אופך, אלא הופך ואחר כך נוטע.  נטועה, ונמלך לזורעה לא יאמר אזרע ואחר כך אשרש, אלא משרש ואחר כך זורע; ואם רצה גומם עד פחות מטפח, וזורע, ואחר כך משרש.

ב,ה  הייתה שדהו זרועה קרבס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן, אף על פי שאינן עושות אלא לשלוש שנים.  תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס, וכן מקום הגרנות שעלו בהן מינין הרבה, וכן תלתן שהעלת מיני עשבים אין מחייבין אותו לנכש; ואם ניכש או כיסח אומרין לו, עקור את הכול חוץ ממין אחד.

ב,ו  הרוצה לעשות שדהו מישר מישר מכל מין בית שמאי אומרים, עושה שלושה תלמים של פתיח; ובית הלל אומרים, מלוא העול השרוני.  וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו.

ב,ז  היה ראש תור חיטים נכנס לתוך של שעורים מותר, מפני שהוא נראה כסוף שדהו.  שלו חיטים, ושל חברו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו המין.  שלו חיטים, ושל חברו חיטים מותר לסמוך לו תלם של פשתן, ולא תלם של מין אחר.  רבי שמעון אומר, אחד זרע פשתן ואחד כל המינין.  רבי יוסי אומר, אף באמצע שדהו, מותר לבדוק בתלם של פשתן.

ב,ח  אין סומכין לשדה תבואה, חרדל וחריע; אבל סומך לשדה ירקות, חרדל וחריע.  וסומך לבור, לניר, לגפה, לדרך, ולגדר שהוא גבוה עשרה טפחים, ולחריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה, ולאילן שהוא מסך על הארץ, ולסלע שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה.

ב,ט  הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין עושה עשרים וארבע קרחות לבית סאה, מקרחת לבית רובע, וזורע לתוכן כל מין שירצה.  הייתה קרחת אחת או שתיים, זורען חרדל; שלוש, לא יזרעם חרדל, מפני שהיא נראית כשדה חרדל, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרים, תשע קרחות, מותרות; ועשר, אסורות.  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אפילו כל שדהו בית כור, לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת.

ב,י  כל שהוא בתוך בית רובע, עולה במידת בית רובע; אוכלת הגפן, והקבר, והסלע עולין במידת בית רובע.  תבואה בתבואה, בית רובע; וירק בירק, שישה טפחים; תבואה בירק, וירק בתבואה בית רובע.  רבי אליעזר אומר, ירק בתבואה, שישה טפחים.

ב,יא  תבואה נוטה על גבי תבואה, וירק על גבי ירק, תבואה על גבי ירק, וירק על גבי תבואה הכול מותר, חוץ מדלעת יונית.  רבי מאיר אומר, אף הקשות ופול המצרי; ורואה אני את דבריהם מדבריי.

 

מסכת כלאיים פרק ג

ג,א  ערוגה שהיא שישה על שישה טפחים, זורעין בתוכה חמישה זירעונים ארבעה בארבע רוחות ערוגה, ואחד באמצע.  היה לה גבול טפח, זורעין בתוכה שלושה עשר שלושה על כל גבול וגבול, ואחד באמצע; לא ייטע ראש הלפת בתוך הגבול, מפני שהוא ממלאהו.  רבי יהודה אומר, שישה באמצע.

ג,ב  כל מין זרעים, אין זורעין בערוגה; כל מין ירקות, זורעין בערוגה.  החרדל והאפונין השופין, מין זרעים; האפונין הגמלונין, מין ירק.  גבול שהיה גבוה טפח, ונתמעט כשר, שהיה כשר מתחילתו.  התלם ואמת המים שהן עמוקין טפח, זורעין לתוכן שלושה זירעונים אחד מכאן, ואחד מכאן, ואחד באמצע.

ג,ג  היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק אחר מותר, מפני שהוא נראה כסוף שדהו.  הייתה שדהו זרועה ירק, ומבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר רבי ישמעאל אומר, עד שיהא התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו; רבי עקיבה אומר, אורך שישה טפחים ורוחב כמלואו; רבי יהודה אומר, רוחב כמלוא רוחב הפרסה.

ג,ד  הנוטע שתי שורות של קישואין, שתי שורות של דלועין, שתי שורות של פול המצרי מותר.  שורה של קישואין, שורה של דלועין, שורה של פול המצרי אסור.  שורה של קישואין, שורה של דלועין, שורה של פול המצרי, ושורה של קישואין רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרין.

ג,ה  נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומה אחת, ובלבד שתהא זו נוטה לצד זה, וזו נוטה לצד זה.

ג,ו  הייתה שדהו זרועה בצלים, ומבקש ליטע בתוכה שורה של דלועין רבי ישמעאל אומר, עוקר שתי שורות, ונוטע שורה אחת, ומניח קמת בצלים במקום שתי שורות, ועוקר שתי שורות, ונוטע שורה אחת.  רבי עקיבה אומר, עוקר שתי שורות, ונוטע שתי שורות, ומניח קמת בצלים במקום שתי שורות, ועוקר שתי שורות, ומניח שתי שורות.  וחכמים אומרים, אם אין בין שורה לחברתה שתים עשרה אמה לא יקיים את הזרע שבינתיים.

ג,ז  דלעת בירק, כירק; ובתבואה, נותנין לה בית רובע.  הייתה שדהו זרועה תבואה, ומבקש ליטע בתוכה שורה של דלועין נותנין לה עבודתה שישה טפחים; ואם הגדילה, יעקור מלפניה.  רבי יוסי אומר, נותנין לה עבודתה ארבע אמות.  אמרו לו, התחמיר זו מן הגפן.  אמר להם, מצינו שזו חמורה מן הגפן שגפן יחידית נותנין לה עבודתה שישה טפחים, ודלעת יחידית נותנין לה עבודתה בית רובע.  רבי מאיר אומר משום רבי ישמעאל, כל שלושה דלועין לבית סאה לא יביא זרע לתוך בית סאה; רבי יוסי בן החוטף אפרתי אומר משום רבי ישמעאל, כל שלושה דלועין לבית כור לא יביא זרע לתוך בית כור.

 

מסכת כלאיים פרק ד

ד,א  קרחת הכרם בית שמאי אומרים, עשרים וארבע אמות; בית הלל אומרים, שש עשרה אמה.  מחול הכרם בית שמאי אומרים, שש עשרה אמה; בית הלל אומרים, שתים עשרה אמה.  איזו היא קרחת הכרם, כרם שחרב מאמצעו:  אם אין שם שש עשרה אמה, לא יביא זרע לשם; היו שם שש עשרה אמה נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר.

ד,ב  איזה הוא מחול הכרם, בין הכרם לגדר:  אם אין שם שתים עשרה אמה, לא יביא זרע לשם; היו שם שתים עשרה אמה נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר.

ד,ג  רבי יהודה אומר, אין זה אלא גדר הכרם.  ואיזה הוא מחול הכרם, בין שני כרמים.  ואיזה הוא גדר, שהוא גבוה עשרה טפחים; וחריץ, שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה.

ד,ד  מחיצת הקנים אם אין בין קנה לחברו שלושה טפחים כדי שייכנס הגדי, הרי זו כמחיצה.  וגדר שנפרץ עד עשר אמות, הרי הוא כפתח; יתר מכן, כנגד הפרצה אסור.  נפרצו בו פרצות הרבה אם העומד מרובה על הפרוץ, מותר; ואם הפרוץ מרובה על העומד, כנגד הפרצה אסור.

ד,ה  הנוטע שורה של חמש גפנים בית שמאי אומרים, כרם; בית הלל אומרים, אינו כרם, עד שיהו שם שתי שורות.  לפיכך הזורע ארבע אמות שבכרם בית שמאי אומרים, קידש שורה אחת; בית הלל אומרים, קידש שתי שורות.

ד,ו  הנוטע שתיים כנגד שתיים, ואחת יוצא זנב הרי זה כרם.  שתיים כנגד שתיים, ואחת בינתיים, או שתיים כנגד שתיים, ואחת באמצע אינו כרם:  עד שיהו שם שתיים כנגד שתיים, ואחת יוצא זנב.

ד,ז  הנוטע שורה אחת בתוך שלו, שורה אחת בתוך של חברו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע, וגדר שהוא נמוך מעשרה טפחים הרי אלו מצטרפות; גבוה מעשרה טפחים, אינן מצטרפות.  רבי יהודה אומר אם ערסן מלמעלן, הרי אלו מצטרפות.

ד,ח  הנוטע שתי שורות אם אין ביניהן שמונה אמות, לא יביא זרע לשם.  היו שלוש אם אין בין שורה לחברתה שש עשרה אמה, לא יביא זרע לשם.  רבי אליעזר בן יעקוב אומר משום חנינה בן חכינאי, אפילו חרבה האמצעית, ואין בין שורה לחברתה שש עשרה אמה לא יביא זרע לשם:  שאילו מתחילה נטען, היה מותר בשמונה אמות.

ד,ט  הנוטע את כרמו על שש עשרה שש עשרה אמה, מותר להביא זרע לשם.  אמר רבי יהודה, מעשה בצלמין באחד שנטע את כרמו על שש עשרה שש עשרה אמה, והיה הופך שיער שתי שורות לצד אחד, וזורע את הניר, ובשנה האחרת היה הופך את השיער למקום הזרע, וזורע את הבור; ובא מעשה לפני חכמים, והתירו.  רבי מאיר ורבי שמעון אומרים, אף הנוטע את כרמו על שמונה שמונה אמות, מותר.

 

מסכת כלאיים פרק ה

ה,א  כרם שחרב אם יש בו ללקט עשר גפנים לבית סאה ונטועות כהלכתן, הרי זה נקרא כרם דל.  וכרם שהוא נטוע ערבוביה אם יש בו לכוון שתיים כנגד שלוש, הרי זה כרם; ואם לאו, אינו כרם.  רבי מאיר אומר, הואיל והוא נראה כתבנית הכרמים, הרי זה כרם.

ה,ב  כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות רבי שמעון אומר, אינו כרם; וחכמים אומרים, כרם, ורואין את האמצעייות כאילו אינן.

ה,ג  חריץ שהוא עובר בכרם עמוק עשרה ורחב ארבעה רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אם היה מפולש מראש הכרם ועד ראשו הרי זה נראה כבין שני כרמים, וזורעין בתוכו; ואם לאו, הרי זה כגת.  הגת שבכרם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה רבי אליעזר אומר, זורעין בתוכה; וחכמים אוסרין.  שומרה שבכרם גבוהה עשרה ורחבה ארבעה, זורעין בראשה; ואם היה שיער כותש, אסור.

ה,ד  גפן שהיא נטועה בגת או בנקע נותנין לה עבודתה, וזורע את המותר; רבי יוסי אומר, אם אין שם ארבע אמות, לא יביא זרע לשם.  והבית שבכרם, זורעין בתוכו.

ה,ה  הנוטע ירק בכרם, והמקיים הרי זה מקדש ארבעים וחמש גפנים; אימתיי בזמן שהן נטועות על ארבע ארבע, ועל חמש חמש.  היו נטועות על שש שש, ועל שבע שבע הרי זה מקדש שש עשרה אמה לכל רוח, עגולות אבל לא מרובעות.

ה,ו  הרואה ירק בכרם, ואומר כשאגיע לו אלקטנו מותר; וכשאחזור לו אלקטנו אם הוסיף במאתיים, אסור.

ה,ז  היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים, או שיצאו עם הזבלים, או עם המים, הזורע וסיערתו הרוח לאחריו מותר.  סיערתו הרוח לפניו רבי עקיבה אומר, אם עשבים, יופך; ואם אביב, ינפץ; ואם הביאה דגן, תידלק.

ה,ח  המקיים קוצים בכרם רבי אליעזר אומר, קידש; וחכמים אומרים, לא קידש, אלא דבר שכמוהו מקיימין.  האירוס, והקיסוס, ושושנת המלך, וכל מין זרעים אינן כלאיים בכרם.  הקנבס רבי טרפון אומר, אינו כלאיים; וחכמים אומרים, כלאיים.  והקינרס, כלאיים בכרם.

 

מסכת כלאיים פרק ו

ו,א  איזה הוא עריס:  הנוטע שורה של חמש גפנים בצד גדר שהוא גבוה עשרה טפחים, או בצד חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה נותנין לו עבודתו ארבע אמות.  בית שמאי אומרים, מודדין ארבע אמות מעיקר הגפנים לשדה; בית הלל אומרים, מן הגדר לשדה.  אמר רבי יוחנן בן נורי, טועים כל האומרים כך; אלא אם יש שם ארבע אמות מעיקר הגפנים ולגדר נותנין לו את עבודתו, וזורע את המותר.  וכמה היא עבודת הגפן, שישה טפחים לכל רוח; רבי עקיבה אומר, שלושה.

ו,ב  עריס שהוא יוצא מן המדרגה רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אם עומד בארץ ובוצר את כולו, הרי זה אוסר ארבע אמות בשדה; ואם לאו, אינו אוסר אלא כנגדו.  רבי אליעזר אומר, אף הנוטע אחת בארץ ואחת במדרגה אם גבוהה מן הארץ עשרה טפחים, אינה מצטרפת עימה; ואם לאו, הרי זו מצטרפת עימה.

ו,ג  המדלה את הגפן על מקצת אפיפירות, לא יביא זרע תחת המותר; ואם הביא, לא קידש.  ואם הלך החדש, אסור.  וכן המדלה על מקצת אילן סרק.

ו,ד  המדלה את הגפן על מקצת אילן מאכל, מותר להביא זרע תחת המותר.  ואם הלך החדש, יחזירנו.  מעשה שהלך רבי יהושוע אצל רבי ישמעאל לכפר עזיז, והראהו גפן שהיא מודלה על מקצת תאנה.  אמר לו, מה אני להביא זרע תחת המותר.  אמר לו, מותר.  והעלהו משם לבית המגניה, והראהו גפן שהיא מודלה על מקצת הקורה וסדן של שקמה, ובו קורות הרבה.  אמר לו, תחת הקורה אסור, והשאר מותר.

ו,ה  איזה הוא אילן סרק, כל שאינו עושה פירות.  רבי מאיר אומר, הכול אילן סרק, חוץ מן הזית והתאנה.  רבי יוסי אומר, כל שאין כמוהו נוטעין שדות שלמות, הרי זה אילן סרק.

ו,ו  פסקי עריס, שמונה אמות ועוד; כל מידות שאמרו חכמים בכרם, אין בהן ועוד חוץ מפסקי עריס.  ואלו הן פסקי עריס עריס שחרב מאמצעו, ונשתיירו בו חמש גפנים מכאן וחמש גפנים מכאן.  אם יש שם שמונה אמות, לא יביא זרע לשם; שמונה אמות ועוד נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר.

ו,ז  עריס שהוא יוצא עם הכותל מתוך הקרן וכולה נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר; רבי יוסי אומר, אם אין שם ארבע אמות, לא יביא זרע לשם.

ו,ח  הקנים היוצאין מן העריס חס עליהן לפסקן, כנגדן מותר; עשאן כדי שיהלך עליהן החדש, אסור.

ו,ט  הפרח היוצא מן העריס, רואין אותו כאילו היא מטוטלת תלויה בו כנגדו, אסור; וכן בדלית.  המותח זמורה מאילן לאילן תחתיה, אסור.  סיפקה בחבל או בגמי תחת הסיפוק, מותר.  עשאו כדי שיהלך עליו החדש, אסור.

 

מסכת כלאיים פרק ז

ז,א  המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה שלושה טפחים לא יביא זרע עליה, אפילו הבריכה בדלעת או בסילון.  הבריכה בסלע אף על פי שאין עפר על גבה אלא שלוש אצבעות, מותר להביא זרע עליה.  הארכובה שבגפן, אין מודדין אלא מעיקר השני.

ז,ב  המבריך שלוש גפנים, ועיקריהן נראין רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, אם יש ביניהן מארבע אמות ועד שמונה הרי אלו מצטרפות; ואם לאו, אינן מצטרפות.  גפן שיבשה, אסורה ואינה מקדשת.  רבי מאיר אומר, אף צמר גפן אסור ואינו מקדש; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר משמו, אף על גבי הגפן אסור ואינו מקדש.

ז,ג  ואלו אוסרין ולא מקדשין מותר חורבן הכרם, מותר מחול הכרם, מותר פסקי עריס, מותר אפיפירות.  אבל תחת הגפן, ועבודת הגפן, וארבע אמות שבכרם הרי אלו מקדשין.

ז,ד  המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חברו הרי זה קידש, וחייב באחריותו.  רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, אין אדם מקדש דבר שאינו שלו.

ז,ה  אמר רבי יוסי, מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית; ובא מעשה לפני רבי עקיבה ואמר, אין אדם מקדש את שאינו שלו.

ז,ו  האנס שזרע את הכרם, ויצא מלפניו קוצרו, ואפילו במועד.  עד כמה הוא נותן לפועלים, עד שליש; יותר מכן, קוצר כדרכו והולך ואפילו לאחר המועד.  מאימתיי הוא נקרא אנס, משישקע.

ז,ז  הרוח שעילעלה את הגפנים על גבי תבואה, יגרוד מיד; ואם אירעו אונס, מותר.  תבואה שהיא נוטה תחת הגפן, וכן בירק מחזיר ואינו מקדש.  מאימתיי תבואה מתקדשת, משתשריש; וענבים, משיעשו כפול הלבן.  תבואה שיבשה כל צורכה, וענבים שבשלו כל צורכן אינן מתקדשות.

ז,ח  עציץ נקוב, מקדש בכרם; ושאינו נקוב, אינו מקדש.  רבי שמעון אומר, זה וזה אסורין ולא מקדשין.  המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתיים, אסור.

 

מסכת כלאיים פרק ח

ח,א  כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים, ואסורין בהנאה.  כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים, ומותרין באכילה.  כלאי בגדים מותרין לכל דבר, ואינן אסורין אלא מללבוש.  כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים, ואינן אסורין אלא מלהרביע; כלאי בהמה, אסורין זה עם זה.

ח,ב  במה דברים אמורים, בהמה עם בהמה, וחיה עם חיה, בהמה עם חיה, וחיה עם בהמה, טהורה עם טהורה, וטמאה עם טמאה.  טהורה עם טמאה, וטמאה עם טהורה אסורין לחרוש, ולמשוך, ולהנהיג.

ח,ג  המנהיג, סופג את הארבעים.  היושב בקרון, סופג את הארבעים; רבי מאיר פוטר.  השלישית שהיא קשורה לרצועות, אסורה.

ח,ד  אין קושרין את הסוס לא בצדדי הקרון, ולא לאחר הקרון, ולא את הלובדקיס לגמלים.  רבי יהודה אומר, כל הנולדין מן הסוס אף על פי שאביהן חמור, מותרין זה עם זה; וכל הנולדין מן החמור אף על פי שאביהן סוס, מותרין זה עם זה.  אבל הנולדין מן הסוס, עם הנולדין מן החמור אסורין זה עם זה.

ח,ה  הפרוטייות, אסורות; והרמך, מותר.  ואדני השדה, חיה; רבי יוסי אומר, מטמאות באוהל כאדם.  הקופד וחולדת הסניים, חיה.  חולדת הסניים, רבי יוסי אומר, בית שמאי אומרים, מטמאה כזית במשא, וכעדשה במגע.

ח,ו  שור בר, מין בהמה; רבי יוסי אומר, מין חיה.  הכלב, מין חיה; רבי מאיר אומר, מין בהמה.  החזיר, מין בהמה.  והערוד, מין חיה.  הפיל והקוף, מין חיה.  ואדם מותר בכולן לחרוש ולמשוך.

 

מסכת כלאיים פרק ט

ט,א  אין אסור משום כלאיים אלא צמר ופשתים.  אין מיטמא בנגעים אלא צמר ופשתים.  אין הכוהנים לובשים לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים.  צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים, מותר; אם רוב מן הרחלים, אסור; מחצה למחצה, אסור.  וכן הפשתן והקנבס שטרפן זה בזה.

ט,ב  השיריים והכלך אין בהן משום כלאיים, אבל אסורין מפני מראית העין.  הכרים והכסתות אין בהן משום כלאיים, ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן.  אין עראי לכלאיים.  לא ילבוש אדם כלאיים על גבי עשרה, אפילו לגנוב את המכס.

ט,ג  מטפחות הידיים, מטפחות הספרים, מטפחות הספג אין בהן משום כלאיים; רבי אליעזר אוסר.  מטפחות הספרים, אסורות משום כלאיים.

ט,ד  תכריכי המת, ומרדעת של חמור אין בהן משום כלאיים.  לא ייתן את המרדעת על כתפו, אפילו להוציא עליה את הזבל.

ט,ה  מוכרי כסות, מוכרין כדרכן.  לא יתכוונו בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים.  והצנועין, מפשילין במקל.

ט,ו  תופרי כסות, תופרין כדרכן.  לא יתכוונו בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים.  והצנועין, תופרין בארץ.

ט,ז  הברסים והברדסים והדלמטיקיון ומנעלות הפינון לא ילבוש בהן, עד שיבדוק.  רבי יוסי אומר, אף הבאים מחוף הים וממדינת הים אינן צריכין בדיקה, מפני שחזקתן בקנבס.  ומנעל של זרב, אין בו משום כלאיים.

ט,ח  אין אסור משום כלאיים אלא טווי ואריג שנאמר "לא תלבש שעטנז" (דברים כב,יא), דבר שהוא שוע טווי ונוז.  רבי שמעון בן אלעזר אומר, נלוז, ומליז הוא את אביו שבשמיים עליו.

ט,ט  הלבדין אסורין, מפני שהן שועין.  פיף של צמר בשל פשתן אסור, מפני שהן חוזרין באריג.  רבי יוסי אומר, משיחות של ארגמן אסורות, מפני שהוא מולל עד שלא קושר.  לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מותניו, אף על פי שהרצועה באמצע.

ט,י  אותות הגרדין, ואותות הכובסין אסורות משום כלאיים.  התוכף תכיפה אחת אינה חיבור, ואין בה משום כלאיים; והשומטה בשבת, פטור.  עשה שני ראשיה בצד אחד חיבור, ויש בה משום כלאיים; והשומטה בשבת, חייב.  רבי יהודה אומר, עד שישלש.  והשק והקופה, מצרפין לכלאיים.

 


 

מסכת שביעית פרק א

א,א  עד אימתיי חורשין שדה האילן ערב שביעית:  בית שמאי אומרין, כל זמן שהוא יפה לפרי; בית הלל אומרין, עד העצרת.  וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו.

א,ב  איזה הוא שדה האילן:  כל שלושה אילנות לבית סאה אם ראויות לעשות כיכר דבילה של שישים מנה באיטלקי, חורשין כל בית סאה בשבילן; פחות מכן, אין חורשין להם אלא מלוא האורה וסלו חוצה לו.

א,ג  אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל, רואין אותן כאילו הן תאנים:  אם ראויים לעשות כיכר דבילה של שישים מנה באיטלקי, חורשין כל בית סאה בשבילן; פחות מכן, אין חורשין להן אלא לצורכן.

א,ד  היה אחד עושה כיכר דבילה, או שניים עושין אין חורשין להן אלא לצורכן, עד שיהו משלושה ועד תשעה.  היו עשרה, מעשרה ולמעלן בין עושין בין שאינן עושין, חורשין כל בית סאה בשבילן:  שנאמר "בחריש ובקציר, תשבות" (שמות לד,כא), אין צורך לומר חריש וקציר של שביעית; אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס לשביעית, וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית.  רבי ישמעאל אומר, מה חריש רשות, אף קציר רשות; יצא קציר העומר.

א,ה  שלושה אילנות של שלושה אנשים הרי אלו מצטרפין, וחורשין כל בית סאה בשבילן.  וכמה יהא ביניהן רבן שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיהא הבקר יכול לעבור בכליו.

א,ו  עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן, עד ראש השנה.  היו עשויות שורה, או מוקפות עטרה אין חורשין להן אלא לצורכן.

א,ז  הנטיעות והדלועין, מצטרפין לתוך בית סאה.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל עשרה דלועין לבית סאה חורשין כל בית סאה, עד ראש השנה.

א,ח  עד אימתיי נקראו נטיעות:  רבי אלעזר בן עזריה אומר, עד שיחולו.  רבי יהושוע אומר, עד שבע שנים.  רבי עקיבה אומר, נטיעה כשמה.  אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטן כנטיעה, מטפח ולמעלן כאילן, דברי רבי שמעון.

 

מסכת שביעית פרק ב

ב,א  עד אימתיי חורשין שדה הלבן ערב שביעית:  עד שתכלה הליחה, כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשיות ובמדלעות.  אמר רבי שמעון, נתת תורת כל אחד ואחד בידו; אלא בשדה הלבן עד הפסח, ובשדה האילן עד העצרת.

ב,ב  מזבלין ומעדרין במקשיות ובמדלעות, עד ראש השנה; וכן בבית השלהים.  מייבלין מפרקין מאבקין ומעשנין, עד ראש השנה.  רבי שמעון אומר, אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית.

ב,ג  מסקלין עד ראש השנה; מקרסמין מזרדין ומפסלין, עד ראש השנה.  רבי יהושוע אומר, כזירודה וכפיסולה של חמישית, כך של שישית.  רבי שמעון אומר, כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן, רשאי אני בפיסולו.

ב,ד  מזהמין את הנטיעות, וכורכין אותן, וקוטמין אותן, ועושין להם בתים, ומשקין אותן, עד ראש השנה.  רבי אלעזר בר צדוק אומר, אף משקה הוא על הנוף בשביעית, אבל לא על העיקר.

ב,ה  סכין את הפגין ומנקבין אותן, עד ראש השנה.  פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לא סכין ולא מנקבין.  רבי יהודה אומר, מקום שנהגו לסוך אינן סכין, מפני שהיא עבודה; מקום שנהגו שלא לסוך, סכין.  רבי שמעון מתיר באלו, מפני שהוא רשאי בעבודת האילן.

ב,ו  אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין בערב שביעית, פחות משלושים יום לפני ראש השנה; אם נטע או הבריך או הרכיב, יעקור.  רבי יהודה אומר, כל הרכבה שאינה קולטת לשלושה ימים, שוב אינה קולטת; רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, לשתי שבתות.

ב,ז  האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר, ומותרין בשביעית; ואם לאו אסורין בשביעית, ומתעשרין לשנה הבאה.

ב,ח  רבי שמעון השזורי אומר, פול המצרי שזרעו לזרע מתחילה, כיוצא בהן.  רבי שמעון אומר, האפונין הגמלונין, כיוצא בהן.  רבי אלעזר אומר, האפונין הגמלונין, משתירמלו לפני ראש השנה.

ב,ט  הבצלים הסריסים ופול המצרי, שמנע מהן מים שלושים יום לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר, ומותרין בשביעית; ואם לאו אסורין בשביעית, ומתעשרין לשנה הבאה.  ושל בעל, שמנע מהן מים שתי עונות, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, שלוש.

ב,י  הדלועין שקיימן לזרע אם הקשו לפני ראש השנה, ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית; ואם לאו, אסור לקיימן בשביעית.  התמרות שלהן, אסורות בשביעית.  ומרבצין בעפר הלבן, דברי רבי שמעון; ורבי אליעזר בן יעקוב, אוסר.  וממרסין באורז בשביעית; רבי שמעון אומר, אבל לא מכסחין.

 

מסכת שביעית פרק ג

ג,א  מאימתיי מוציאין זבלים לאשפתות:  משיפסקו עוברי עבירה, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, משייבש המתיק.  רבי יוסי אומר, משייקשר.

ג,ב  עד כמה הן מזבלין, עד שלוש שלוש אשפתות לבית סאה של עשר עשר משפלות של לתך לתך.  מוסיפין על המשפלות, ואין מוסיפין על האשפתות; רבי שמעון אומר, אף על האשפתות.

ג,ג  עושה אדם את שדהו שלוש שלוש אשפתות לבית סאה.  יותר מכן, כדברי רבי שמעון.  וחכמים אוסרים, עד שיעמיק שלושה, או עד שיגביה שלושה.  עושה אדם את זבלו אוצר; ורבי מאיר אוסר, עד שיעמיק שלושה, או עד שיגביה שלושה.  היה לו דבר מועט, מוסיף עליו והולך; ורבי אלעזר בן עזריה אוסר, עד שיעמיק שלושה, או עד שיגביה שלושה, או עד שייתן על הסלע.

ג,ד  המדייר את שדהו עושה סהר לבית סאתיים, עוקר שלוש רוחות ומניח את האמצעית; נמצא, מדייר בית ארבעת סאין.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, בית שמונת סאין.  הייתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת, מפני מראית העין.  ומוציא מן הסהר, ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין.

ג,ה  לא יפתח אדם מחצב כתחילה לתוך שדהו, עד שיהו בו שלוש מורבייות, שהן שלוש על שלוש על רום שלוש, שיעורן עשרים ושבע אבנים.

ג,ו  גדר שיש בו עשר אבנים של משאוי שניים שניים, הרי אלו יינטלו.  שיעור גדר, עשרה טפחים; פחות מכן מחצב, וגוממו עד פחות מן הארץ טפח.  במה דברים אמורים, מתוך שלו.  אבל מתוך של חברו מה שהוא רוצה, ייטול.  במה דברים אמורים, בזמן שלא התחיל בו מערב שביעית; אבל אם התחיל בו מערב שביעית מה שהוא רוצה, נוטל.

ג,ז  אבנים שזיעזעתן המחרשה, או שהיו מכוסות ונתגלו אם יש בהן שתיים של משאוי שניים שניים, הרי אלו יינטלו.  המסקל את שדהו נוטל את העליונות, ומניח את הנוגעות בארץ; וכן גרגש של צרורות או גל של אבנים נוטל את העליונות, ומניח את הנוגעות בארץ.  אם יש תחתיהם סלע או קש, הרי אלו יינטלו.

ג,ח  אין בונין מדרגות על פי הגאיות ערב שביעית, משיפסקו הגשמים, מפני שהוא מתקינן לשביעית; אבל בונה הוא בשביעית משיפסקו הגשמים, מפני שהוא מתקינן למוצאי שביעית.  לא יסמוך בעפר, אבל עושה הוא חיץ.  כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה, הרי זו תינטל.

ג,ט  אבני כתף, באות מכל מקום.  והקבלן, מביא מכל מקום.  אלו הן אבני כתף כל שאינה יכולה להינטל באחת יד, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר, אבני כתף כשמן, כל שהן ניטלות שתיים שלוש על הכתף.

ג,י  הבונה גדר בינו לבין רשות הרבים, מותר להעמיק עד הסלע.  מה יעשה בעפר צוברו ברשות הרבים ומתקינו, דברי רבי יהושוע.  רבי עקיבה אומר, כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים, כך לא יתקנו; מה יעשה בעפר, צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין.  וכן החופר בור ושיח ומערה.

 

מסכת שביעית פרק ד

ד,א  בראשונה היו אומרין, מלקט הוא אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו, כדרך שהוא מלקט מתוך של חברו, הגס הגס.  משרבו עוברי עבירה, התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה, שלא בטובה, ואין צורך לומר שיקצץ להן מזונות.

ד,ב  שדה שנתקווצה, תיזרע במוצאי שביעית; שניטייבה או שנידיירה, לא תיזרע במוצאי שביעית.  שדה שניטייבה בית שמאי אומרים, אין אוכלין פירותיה בשביעית; ובית הלל אומרים, אוכלין.  בית שמאי אומרים, אין אוכלין פירות שביעית בטובה; ובית הלל אומרים, בטובה ושלא בטובה.  רבי יהודה אומר, חילוף הדברים, זו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.

ד,ג  חוכרין נירין מן הגויים בשביעית, אבל לא מישראל.  ומחזקין ידי גויים בשביעית, אבל לא ידי ישראל.  ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום.

ד,ד  המדל בזיתים בית שמאי אומרים, יגום; ובית הלל אומרים, ישרש.  ומודים במחליק, עד שיגום.  איזה הוא המדל, אחד או שניים; והמחליק, שלושה זה בצד זה.  במה דברים אמורים, מתוך שלו; אבל מתוך של חברו אף המחליק, ישרש.

ד,ה  המבקע בזית לא יחפה בעפר, אבל מכסה הוא באבנים או בקש; הקוצץ קורות שקמה לא יחפה בעפר, אבל מכסה הוא באבנים או בקש.  אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה.  רבי יהודה אומר, כדרכה, אסור; אלא או מגביה עשרה טפחים, או גומם מעם הארץ.

ד,ו  המזנב בגפנים והקוצץ קנים רבי יוסי הגלילי אומר, ירחיק טפח; ורבי עקיבה אומר, קוצץ כדרכו, בקורדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה.  אילן שנפשח, קושרין אותו בשביעית לא שיעלה, אלא שלא יוסיף.

ד,ז  מאימתיי אוכלין פירות האילן בשביעית:  הפגים משיזריחו, אוכל בהן פתו בשדה; ביחלו, כונס לתוך ביתו.  וכן כיוצא בהן.  ושאר שני שבוע, חייבין במעשרות.

ד,ח  הבוסר משיביא מים, אוכל בו פתו בשדה; הבאיש, כונס לתוך ביתו.  וכן כיוצא בו.  ושאר שני שבוע, חייב במעשרות.

ד,ט  זיתים משיכניסו רביעית לסאה, פוצע ואוכל בשדה; הכניסו חצי לוג, כותש וסך בשדה; הכניסו שליש, כותש בשדה וכונס לתוך ביתו.  וכן כיוצא בהן.  ושאר שני שבוע, חייבין במעשרות.  ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות, כך עונתן לשביעית.

ד,י  מאימתיי אין קוצצין האילן בשביעית:  בית שמאי אומרים, כל האילן משיוציא; ובית הלל אומרים, החרובין משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משינצו, ושאר כל האילן משיוציא.  וכל אילן כיון שבא לעונת המעשרות, מותר לקוצו.  כמה יהא בזית ולא יקוצנו, רובע; רבן שמעון בן גמליאל אומר, הכול לפי הזית.

 

מסכת שביעית פרק ה

ה,א  בנות שוח שביעית שלהן שנייה, שהן עושות לשלוש שנים.  רבי יהודה אומר, הפרסיות שביעית שלהן מוצאי שביעית, שהן עושות לשתי שנים; אמרו לו, לא אמרו אלא בנות שוח.

ה,ב  הטומן את הלוף בשביעית רבי מאיר אומר, לא יפחות מסאתיים, על גובה שלושה טפחים, וטפח עפר על גביו.  וחכמים אומרים, לא יפחות מארבעת קבין, על גובה טפח, וטפח עפר על גביו; וטומנו במקום דריסת האדם.

ה,ג  לוף שעברה עליו שביעית רבי אליעזר אומר, אם לקטו העניים את עליו, לקטו; ואם לאו, יעשה חשבון עם העניים.  רבי יהושוע אומר, אם לקטו העניים את עליו, לקטו; ואם לאו, אין לעניים עימו חשבון.

ה,ד  לוף של ערב שביעית שנכנס לשביעית, וכן בצלים הקיצונים, וכן פואה של עידית בית שמאי אומרים, עוקרין אותה במארופות של עץ; ובית הלל אומרים, בקורדומות של מתכת.  ומודים בפואה של צלעות, שעוקרין אותה בקורדומות של מתכת.

ה,ה  מאימתיי מותר אדם ליקח לו את הלוף במוצאי שביעית רבי יהודה אומר, מיד; וחכמים אומרים, משירבה החדש.

ה,ו  ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית מחרשה וכל כליה, העול, והמזרה, והדקר; אבל מוכר הוא מגל יד, ומגל קציר, עגלה וכל כליה.  זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה, אסור; לאיסור ולהיתר, מותר.

ה,ז  היוצר מוכר חמש כדי שמן, וחמש עשרה כדי יין, שכן דרכו להביא מן ההפקר; ואם הביא יותר מכן, מותר.  מוכר לגויים בארץ, ולישראל בחוצה לארץ.

ה,ח  בית שמאי אומרים, לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית; ובית הלל מתירין, מפני שהוא יכול לשוחטה.  ומוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע; ומשאילו סאתו, ואף על פי שהוא יודע שיש לו גורן, ופורט לו מעות, ואף על פי שהוא יודע שיש עימו פועלים.  וכולן בפירוש, אסורים.

ה,ט  משאלת אישה לחברתה החשודה על השביעית נפה, וכברה, ריחיים, ותנור; אבל לא תבור, ולא תטחון עימה.  אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ, נפה וכברה, ובוררת וטוחנת ומרקדת עימה; אבל משתטיל המים, לא תיגע אצלה, שאין מחזקין ידי עוברי עבירה.  וכולן, לא אמרו אלא מפני דרכי שלום.  ומחזקין ידי גויים בשביעית, אבל לא ידי ישראל; ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום.

 

מסכת שביעית פרק ו

ו,א  שלוש ארצות לשביעית:  כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל ועד כזיב, לא נאכל ולא נעבד.  וכל שהחזיקו עולי מצריים מכזיב ועד הנהר ועד אמנם, נאכל אבל לא נעבד; מן הנהר ועד אמנם ולפנים, נאכל ונעבד.

ו,ב  עושין בתלוש בסוריה, אבל לא במחובר; דשין זורין דורכין ומעמרין, אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין.  כלל אמר רבי עקיבה, כל שכיוצא בו מותר בארץ, עושין אותו בסוריה.

ו,ג  בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם היו העלין שלהן שחורים, אסורים; הוריקו, הרי אלו מותרין.  רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, אם היו יכולין להיתלש, העלין שלהן אסורין.  כנגד כן, מוצאי שביעית, מותרין.

ו,ד  מאימתיי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית, משיעשה כיוצא בו; עשה הבכיר, הותר האפיל.  רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד.

ו,ה  אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית, מהארץ לחוצה לארץ.  אמר רבי שמעון, שמעתי בפירוש, שמוציאין לסוריה, ואין מוציאין לחוצה לארץ.

ו,ו  אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ.  אמר רבי שמעון, שמעתי בפירוש, שמביאין מסוריה, ואין מביאין מחוצה לארץ.

 

מסכת שביעית פרק ז

ז,א  כלל גדול אמרו בשביעית:  כל שהוא מאוכל אדם, ומאוכל בהמה, וממין הצובעין, ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור.  ואיזה זה זה עלי הלוף השוטה, ועלי הדנדנה, העולשין, והכרישין, והרגילה, ונץ החלב.  ומאוכל בהמה, החוחין והדרדרין.  וממין הצובעין ספחי איסטיס, וקוצה.  יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור.

ז,ב  ועוד כלל אחר אמרו:  כל שאינו מאוכל אדם, ומאוכל בהמה, וממין הצובעין, ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור.  ואיזה זה זה עיקר הלוף השוטה, ועיקר הדנדנה, העקרבנין, והחלביצין, והבוכריה.  וממין הצובעין, הפואה והרכפה.  יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, אין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור.  רבי מאיר אומר, דמיהן מתבערין עד ראש השנה; אמרו לו, להן אין ביעור, קל וחומר לדמיהן.

ז,ג  קליפי רימון והנץ שלו, קליפי אגוזין והגלעינין יש להן שביעית ולדמיהן שביעית.  והצבע צובע לעצמו, ולא יצבע בשכר:  שאין עושין סחורה לא בפירות שביעית, ולא בבכורות, ולא בתרומות, ולא בנבילות, ולא בטריפות, ולא בשקצים, ולא ברמשים.  ולא יהא לוקח ירקות שדה, ומוכר בשוק; אבל הוא לוקט, ובנו מוכר על ידו.  לקח לעצמו והותיר, מותר למוכרו.

ז,ד  לקח בכור למשתה בנו או לרגל, ולא צרך לו מותר למוכרו.  צדי חיה עופות ודגים שנתמנו להן מינין טמאין, מותר למוכרן.  רבי יהודה אומר, אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר, ובלבד שלא תהא אומנותו לכן; וחכמים אוסרין.

ז,ה  לולבי זרדין והחרובין יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, יש להן ביעור ולדמיהן ביעור.  לולבי האלה והבוטנה והאטדים יש להן שביעית ולדמיהן שביעית, אין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור.  אבל לעלים יש ביעור, מפני שהן נושרין מאביהן.

ז,ו  הוורד והכופר והקטף והלוטם יש להן שביעית ולדמיהן שביעית.  רבי שמעון אומר, אין לקטף שביעית, מפני שאינו פרי.

ז,ז  ורד חדש שכבשו בשמן ישן, ילקט את הוורד; וישן בחדש, חייב בביעור.  חרובים חדשים שכבשן ביין ישן, וישנים בחדש חייבין בביעור.  זה הכלל:  כל שהוא בנותן טעם חייב לבער, מין בשאינו מינו; ומין במינו, כל שהוא.  שביעית, אוסרת כל שהוא במינה; ושלא במינה, בנותן טעם.

 

מסכת שביעית פרק ח

ח,א  כלל גדול אמרו בשביעית:  כל המיוחד לאוכל אדם אין עושין ממנו מלוגמה לאדם, ואין צורך לומר לבהמה; וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם עושין ממנו מלוגמה לאדם, אבל לא לבהמה.  וכל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה, נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה; חישב עליו לעצים הרי הוא כעצים, כגון הסיאה והאיזוב והקורנית.

ח,ב  שביעית ניתנה לאכילה, ולשתייה, ולסיכה:  לאכול דבר שדרכו לאכול, ולסוך דבר שדרכו לסוך.  לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן.  וכן בתרומה ובמעשר שני.  קל מהן, שביעית, שניתנה להדלקת הנר.

ח,ג  אין מוכרין פירות שביעית לא במידה, ולא במשקל, ולא במניין, לא תאנים במניין, ולא ירק במשקל.  בית שמאי אומרים, אף לא אגודות; בית הלל אומרין, את שדרכו לאגוד לבית, אוגדין אותו לשוק, כגון הכרישין ונץ החלב.

ח,ד  האומר לפועל, הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר; לקט לי בו, ירק היום שכרו אסור.  לקח מן הנחתום כיכר בפונדיון, כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר; לקח ממנו סתם לא ישלם לו מדמי שביעית, שאין פורעין חוב מדמי שביעית.

ח,ה  אין נותנין לא לבייר, ולא לבלן, ולא לספר, ולא לספן; אבל נותן הוא לבייר לשתות.  ולכולם, הוא נותן מתנות חינם.

ח,ו  תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה, אבל קוצה הוא בחורבה.  ואין דורכין ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה.  אין עושין זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש הוא ומכניס לבודידה; רבי שמעון אומר, אף טוחן הוא בבית הבד ומכניס לבודידה.

ח,ז  אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה, שלא יביאנו לידי פסול; רבי שמעון מתיר.  האחרון האחרון, נתפס בשביעית; והפרי עצמו, אסור.

ח,ח  אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית; ואם לקח, יאכל כנגדן.  אין מביאין קיני זבים קיני זבות קיני יולדות מדמי שביעית; ואם הביא, יאכל כנגדן.  אין סכין כלים בשמן של שביעית; ואם סך, יאכל כנגדו.

ח,ט  עור שסכו בשמן של שביעית רבי אליעזר אומר, יידלק; וחכמים אומרים, יאכל כנגדו.  אמרו לפני רבי עקיבה, אומר היה רבי אליעזר, עור שסכו בשמן של שביעית, יידלק; אמר להם, שתוקו, לא אומר לכם מה רבי אליעזר אומר בו.

ח,י  ועוד אמרו לפניו, אומר היה רבי אליעזר, האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר; אמר להם, שתוקו, לא אומר לכם מה רבי אליעזר אומר בו.

ח,יא  מרחץ שהוסקה בתבן או בקש של שביעית, מותר לרחוץ בה; אם מתחשב הוא, הרי זה לא ירחוץ.

 

מסכת שביעית פרק ט

ט,א  הפיגם, והירבוזין השוטין, והחלגלוגות, הכוסבר של הרים, והכרפס של נהרות, הגרגיר של אפר פטורין מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית:  שאין כיוצא בהן נשמר.  רבי יהודה אומר, ספיחי חרדל מותרין, שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה.  רבי שמעון אומר, כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי אכרוב, שאין כיוצא בהן בירקות שדה; וחכמים אומרים, כל הספיחים אסורין.

ט,ב  שלוש ארצות לביעור יהודה, ועבר הירדן, והגליל; ושלוש שלוש ארצות לכל אחת ואחת.  גליל העליון, וגליל התחתון, והעמק:  מכפר חנניה ולמעלה, כל שאינו מגדל שקמים גליל העליון; ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמים גליל התחתון; ותחום טבריה, העמק.  וביהודה, ההר והשפילה והעמק.  ושפילת לוד כשפילת הדרום, וההר שלה כהר המלך.  ומבית חורון ועד הים, מדינה אחת.

ט,ג  ולמה אמרו שלוש ארצות:  שיהו אוכלין בכל אחת ואחת, עד שיכלה האחרון שבה.  רבי שמעון אומר, לא אמרו שלוש ארצות אלא ביהודה; ושאר כל הארצות, כהר המלך.  וכל הארצות, כאחת לזיתים ולתמרים.

ט,ד  אוכלין על המופקר, אבל לא על השמור.  רבי יוסי מתיר אף על השמור.  אוכלין על הטפיחין ועל הדופרה, אבל לא על הסתוונייות.  רבי יהודה מתיר כל זמן שביכרו, עד שלא יכלה הקיץ.

ט,ה  הכובש שלושה כבשים בחבית אחת רבי אליעזר אומר, אוכלין על הראשון; רבי יהושוע אומר, אף על האחרון.  רבן גמליאל אומר, כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית; והלכה כדבריו.  רבי שמעון אומר, כל הירק, אחד לביעור.  אוכלין ברגילה, עד שיכלו הסינרייות מבקעת בית נטופה.

ט,ו  המלקט עשבים לחים, עד שייבש המתיק; המגבב יבש, עד שתרד רביעה שנייה.  עלי קנים ועלי גפנים, עד שיישרו מאביהן; המגבב יבש, עד שתרד רביעה שנייה.  רבי עקיבה אומר, בכולן עד שתרד רביעה שנייה.

ט,ז  כיוצא בו, המשכיר בית לחברו עד הגשמים, עד שתרד רביעה שנייה; המודר הניה מחברו עד הגשמים, עד שתרד רביעה שנייה.  עד אימתיי עניים נכנסים לפרדסות, עד שתרד רביעה שנייה; מאימתיי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית, משתרד רביעה שנייה.

ט,ח  מי שהיו לו פירות שביעית, והגיעה שעת הביעור מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד.  ועניים אוכלין אחר הביעור, אבל לא עשירים, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, אחד עניים ואחד עשירים, אין אוכלין אחר הביעור.

ט,ט  מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה, או שניתנו לו במתנה רבי אליעזר אומר, יינתנו לאוכליהן; וחכמים אומרים, אין החוטא נשכר, אלא יימכרו לאוכליהן, ודמיהן יתחלקו לכל אדם.  האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה, חייב מיתה.

 

מסכת שביעית פרק י

י,א  שביעית משמטת את המלווה בשטר, ושלא בשטר.  הקפת החנות, אינה משמטת; ואם עשאה מלווה, הרי זו משמטת.  רבי יהודה אומר, הראשון הראשון, משמיט.  שכר שכיר, אינו משמיט; אם עשאו מלווה, הרי זה משמיט.  רבי יוסי אומר, כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית, משמטת; ושאינה פוסקת בשביעית, אינה משמטת.

י,ב  השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה אם היה החודש מעובר, משמיט; ואם לאו, אינו משמיט.  האונס, והמפתה, והמוציא שם רע, וכל מעשה בית דין אינן משמיטין.  המלווה על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין אינן משמיטין.

י,ג  פרוזבול, אינו משמיט.  זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן; כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, ועוברין על מה שכתוב בתורה שנאמר "הישמר לך פן יהיה דבר . . ." (דברים טו,ט), התקין הלל הזקן פרוזבול.

י,ד  זה הוא גופו של פרוזבול מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה; והדיינים חותמין מלמטן, או העדים.

י,ה  פרוזבול המוקדם, כשר; והמאוחר, פסול.  שטרי חוב המוקדמין, פסולין; והמאוחרין, כשרים.  אחד לווה מחמישה, כותב פרוזבול לכל אחד ואחד; וחמישה לווין מאחד, אינו כותב אלא פרוזבול אחד לכולם.

י,ו  אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע; אם אין לו, מזכהו בתוך שדהו כל שהוא.  הייתה לו שדה ממושכנת בעיר, כותבין עליה פרוזבול.  רבי חוצפית אומר, כותבין לאיש על נכסי אשתו, וליתומים על נכסי אפיטרופין.

י,ז  כוורת דבורים רבי אליעזר אומר, הרי היא כקרקע, וכותבין עליה פרוזבול, ואינה מקבלת טומאה במקומה; והרודה ממנה בשבת, חייב.  וחכמים אומרים, אינה כקרקע, ואין כותבין עליה פרוזבול, ומקבלת טומאה במקומה; והרודה ממנה בשבת, פטור.

י,ח  המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו משמיט אני; אמר לו, אף על פי כן יקבל ממנו, שנאמר "וזה, דבר השמיטה" (דברים טו,ב).  כיוצא בו, רוצח שגלה לעיר מקלט, ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני; אמרו לו אף על פי כן יקבל מהן, שנאמר "וזה דבר הרוצח" (דברים יט,ד).

י,ט  המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו.  הלווה מן הגר שנתגיירו בניו עימו, לא יחזיר לבניו; ואם החזיר, רוח חכמים נוחה הימנו.  כל המיטלטלין, נקנין במשיכה; וכל המקיים את דברו, רוח חכמים נוחה הימנו.

 


 

מסכת תרומות פרק א

א,א  חמישה, לא יתרומו; ואם תרמו, אין תרומתן תרומה:  החירש, והשוטה, והקטן, והתורם את שאינו שלו, והנוכרי שתרם את של ישראל, ואפילו ברשותו אין תרומתו תרומה.

א,ב  חירש המדבר ואינו שומע, לא יתרום; ואם תרם, תרומתו תרומה.  חירש שדיברו בו חכמים בכל מקום שאינו שומע, ולא מדבר.

א,ג  קטן שלא הביא שתי שערות רבי יהודה אומר, תרומתו תרומה.  רבי יוסי אומר, אם עד שלא בא לעונת נדרים, אין תרומתו תרומה; ואם משבא לעונת נדרים, תרומתו תרומה.

א,ד  אין תורמין זיתים על שמן, ולא ענבים על יין.  ואם תרם בית שמאי אומרים, תרומת עצמן בהן; בית הלל אומרים, אין תרומתן תרומה.

א,ה  אין תורמין מן הלקט, ומן השכחה, ומן הפיאה, ומן ההפקר, ולא ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו, לא מן החייב על הפטור, ולא מן הפטור על החייב, לא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, לא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש, לא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ, ולא מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ; ואם תרמו, אין תרומתן תרומה.

א,ו  חמישה לא יתרומו; ואם תרמו, תרומתן תרומה:  האילם, והשיכור, והערום, והסומא, ובעל קרי לא יתרומו; ואם תרמו, תרומתן תרומה.

א,ז  אין תורמין לא במידה, ולא במשקל, ולא במניין; אבל תורם הוא את המדוד, ואת השקול, ואת המנוי.  אין תורמין בסל ובקופה שהן של מידה, אבל תורם הוא בהן חציין או שלישן.  לא יתרום בסאה חצייה, שחצייה מידה.

א,ח  אין תורמין שמן על זיתים הנכתשים, ולא יין על ענבים הנדרכות; ואם תרם תרומה, ויחזור ויתרום.  הראשונה מדמעת בפני עצמה, וחייבין עליה חומש; אבל לא השנייה.

א,ט  ותורמין שמן על זיתים הנכבשין, ויין על ענבים לעשותם צימוקים.  מי שתרם שמן על זיתים לאכילה, זיתים על זיתים לאכילה, יין על ענבים לאכילה, ענבים על ענבים לאכילה, ונמלך לדורכן אינו צריך לתרום.

א,י  אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו; ואם תרמו, תרומתן תרומה.

 

מסכת תרומות פרק ב

ב,א  אין תורמין מן הטהור על הטמא; ואם תרם, תרומתו תרומה.  באמת, העיגול של דבילה שנטמא מקצתו תורמין מן הטהור שיש בו, על הטמא שיש בו; וכן אגודה של ירק, וכן ערימה.  היו שני עיגולין, שתי אגודות, שתי ערימות, אחת טהורה ואחת טמאה לא יתרום מזה על זה; רבי אליעזר אומר, תורמין מן הטהור על הטמא.

ב,ב  אין תורמין מן הטמא על הטהור.  ואם תרם שוגג, תרומתו תרומה; ומזיד, לא עשה כלום.  וכן בן לוי שהיה לו מעשר טבל, והיה מפריש עליו והולך שוגג, מה שעשה עשוי; מזיד, לא עשה כלום.  רבי יהודה אומר, אם היה יודע בו מתחילה אף על פי שהוא שוגג, לא עשה כלום.

ב,ג  המטביל כלים בשבת שוגג, ישתמש בהן; מזיד, לא ישתמש בהן.  המעשר והמבשל בשבת שוגג, יאכל; ומזיד, לא יאכל.  הנוטע בשבת שוגג, יקיים; ומזיד, יעקור.  ובשביעית בין שוגג ובין מזיד, יעקור.

ב,ד  אין תורמין ממין על שאינו מינו; ואם תרם, אין תרומתו תרומה.  כל מין חיטים אחד, כל מין תאנים וגרוגרות ודבילה אחד, ותורם מזה על זה.  כל מקום שיש כוהן, תורם מן היפה; וכל מקום שאין כוהן, תורם מן המתקיים.  רבי יהודה אומר, לעולם הוא תורם מן היפה.

ב,ה  תורמין בצל קטן שלם, אבל לא חצי בצל גדול; רבי יהודה אומר, לא כי, אלא חצי בצל גדול.  וכך היה רבי יהודה אומר, תורמין בצלים בני המדינה על הכופרין; אבל לא כופרין על בני המדינה, מפני שהוא מאכל פוליטיקין.

ב,ו  תורמין זיתי שמן על זיתי כבש, אבל לא זיתי כבש על זיתי שמן; ויין שאינו מבושל על המבושל, אבל לא מבושל על שאינו מבושל.  זה הכלל:  כל שהוא כלאיים בחברו לא יתרום מזה על זה, אפילו מן היפה על הרע.  וכל שאינו כלאיים בחברו תורם מן היפה על הרע, אבל לא מן הרע על היפה; ואם תרם מן הרע על היפה, תרומתו תרומה חוץ מן הזונין על החיטים, שאינן אוכל.  הקישות והמלפפון, מין אחד; רבי יהודה אומר, שני מינין.

 

מסכת תרומות פרק ג

ג,א  התורם קישות ונמצאת מרה, אבטיח ונמצא סרוח תרומה, ויחזור ויתרום.  התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהייתה של חומץ עד שלא תרמה, אינה תרומה; ואם משתרמה החמיצה, הרי זו תרומה.  ואם ספק תרומה, ויחזור ויתרום:  הראשונה אינה מדמעת בפני עצמה, ואין חייבין עליה חומש; וכן השנייה.

ג,ב  נפלה אחת מהן לתוך החולין, אינה מדמעתן; נפלה שנייה למקום אחר, אינה מדמעתן.  נפלו שתיהן למקום אחד, מדמעות כקטנה שבשתיהן.

ג,ג  השותפין שתרמו זה אחר זה רבי עקיבה אומר, תרומת שניהם תרומה; וחכמים אומרים, תרומת הראשון תרומה, ואין תרומת השני תרומה.  רבי יוסי אומר, אם תרם הראשון כשיעור, אין תרומת השני תרומה; ואם לא תרם הראשון כשיעור, תרומת השני תרומה.

ג,ד  במה דברים אמורים, בשלא דיבר, אבל הרשה את בן ביתו או את עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה.  ביטל אם עד שלא תרם ביטל, אין תרומתו תרומה; ואם משתרם ביטל, תרומתו תרומה.  הפועלים, אין להם רשות לתרום חוץ מן הדרוכות, שהן מטמאין את הגת מיד.

ג,ה  האומר תרומת הכרי הזה לתוכו, ומעשרותיו לתוכו, ותרומת מעשר זה לתוכו רבי שמעון אומר, קרא שם; וחכמים אומרים, עד שיאמר בצפונו או בדרומו.  רבי אלעזר חסמא אומר, אף האומר תרומת הכרי ממנו עליו, קרא שם.  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, אף האומר עישור מעשר זה עשוי תרומת מעשר עליו, קרא שם.

ג,ו  המקדים תרומה לביכורים, ומעשר ראשון לתרומה, ומעשר שני לראשון אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, מה שעשה עשוי:  שנאמר "מלאתך ודמעך, לא תאחר" (שמות כב,כח).

ג,ז  ומניין שיקדמו הביכורים לתרומה:  זה קרוי תרומה וראשית, וזה קרוי תרומה וראשית, אלא יקדמו הביכורים, שהן ביכורים לכול.  ותרומה למעשר ראשון, שהיא ראשית.  ומעשר ראשון לשני, שיש בו ראשית.

ג,ח  המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה, שאיני נכנס לבית הזה ואמר לזה, שאיני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום, עד שיהא פיו וליבו שווין.

ג,ט  הנוכרי והכותי תרומתן תרומה, ומעשרותן מעשרות, והקדשן הקדש.  רבי יהודה אומר, אין לנוכרי כרם רבעי; וחכמים אומרים, יש לו.  תרומת הנוכרי מדמעת, וחייבין עליה חומש; רבי שמעון פוטר.

 

מסכת תרומות פרק ד

ד,א  המפריש מקצת תרומה ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו, אבל לא ממקום אחר; רבי מאיר אומר, אף מוציא הוא ממקום אחר תרומה ומעשרות.

ד,ב  מי שהיו פירותיו במגורה, ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני מפריש עד שמונת סאין ואוכלן, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, אינו מפריש אלא לפי חשבון.

ד,ג  שיעור תרומה עין יפה, מארבעים; בית שמאי אומרים, משלושים.  הבינונית, מחמישים; והרעה, משישים.  תרם ועלת בידו אחת משישים תרומה, ואינו צריך לתרום; חזר והוסיף, חייב במעשרות.  עלת בידו משישים ואחת תרומה, ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד, במידה במשקל במניין; רבי יהודה אומר, אף שלא מן המוקף.

ד,ד  האומר לשלוחו צא ותרום, תורם כדעתו של בעל הבית.  אם אינו יודע דעתו של בעל הבית תורם בבינונית, אחד מחמישים.  פיחת עשרה או הוסיף עשרה, תרומתו תרומה; אם נתכוון להוסיף אפילו אחת, אין תרומתו תרומה.

ד,ה  המרבה בתרומה רבי אליעזר אומר, אחד מעשרה, כתרומת מעשר; יתר מכן, יעשנה תרומת מעשר למקום אחר.  רבי ישמעאל אומר, מחצה חולין ומחצה תרומה.  רבי טרפון ורבי עקיבה אומרין, עד שישייר שם חולין.

ד,ו  בשלושה פרקים משערים את הכלכלה בבכורות, ובסייפות, ובאמצע הקיץ.  המונה, משובח; והמודד, משובח ממנו; והשוקל, משובח משלושתן.

ד,ז  רבי אליעזר אומר, תרומה, עולה במאה ואחת.  רבי יהושוע אומר, במאה ועוד; ועוד זה, אין לו שיעור.  רבי יוסי בן משולם אומר, ועוד קב למאה סאה, שתות למדמע.

ד,ח  רבי יהושוע אומר, תאנים שחורות מעלות את הלבנות, והלבנות מעלות את השחורות.  עיגולי דבילה הגדולים מעלים את הקטנים, והקטנים מעלים את הגדולים; והעיגולים מעלים את המלבנים, והמלבנים מעלים את העיגולים.  רבי אליעזר אוסר.  רבי עקיבה אומר, בידוע מה נפלה, אין מעלות זו את זו; ובשאין ידוע מה נפלה, מעלות זו את זו.

ד,ט  כיצד:  חמישים תאנים שחורות וחמישים לבנות נפלה שחורה, שחורות אסורות ולבנות מותרות; נפלה לבנה, לבנות אסורות ושחורות מותרות; בשאין ידוע מה נפלה, מעלות זו את זו.  ובזו רבי אליעזר מחמיר, ורבי יהושוע מקל.

ד,י  ובזו רבי אליעזר מקל, ורבי יהושוע מחמיר.  בדורס ליטרה קציעות על פי הכד, ואין ידוע איזו היא רבי אליעזר אומר, רואין אותן כאילו הן פרודות, התחתונות מעלות את העליונות; רבי יהושוע אומר, לא תעלה, עד שיהא שם מאה כד.

ד,יא  סאה תרומה שנפלה על פי מגורה וקפאה רבי אליעזר אומר, אם יש בקפוי, תעלה באחד ומאה; רבי יהושוע אומר, לא תעלה.  סאה תרומה שנפלה על פי מגורה, יקפנה.  אם כן, למה אמרו תרומה עולה במאה ואחד בשאינו יודע אם בלולות הן, או לאיין נפלו.

ד,יב  שתי קופות ושתי מגורות שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן, ואין ידוע לאיזו מהן נפלה מעלות זו את זו; רבי שמעון אומר, אפילו הן בשתי עיירות, מעלות זו את זו.

ד,יג  אמר רבי יוסי, מעשה בא לפני רבי עקיבה בחמישים אגודות של ירק, שנפלה אחת מהן לתוכן, וחצייה תרומה; ואמרתי לפניו, תעלה:  לא שהתרומה עולה בחמישים ואחד, אלא שהיו שם מאה ושני חציים.

 

מסכת תרומות פרק ה

ה,א  סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין, או למעשר ראשון, או למעשר שני, או להקדש בין טמאים בין טהורים, ירקבו.  אם טהורה הייתה אותה סאה יימכרו לכוהנים בדמי תרומה, חוץ מדמי אותה סאה.  ואם למעשר ראשון נפלה, יקרא שם לתרומת מעשר.  אם למעשר שני או להקדש נפלה, הרי אלו ייפדו.  אם טמאים היו אותן החולין יעלו וייאכלו ניקודים או קליות, או יילושו במי פירות, או יתחלקו לעיסות כדי שלא יהא במקום אחד כביצה.

ה,ב  סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים רבי אליעזר אומר, תירום ותישרף, שאני אומר, סאה שנפלה היא סאה שעלתה; וחכמים אומרים, תעלה ותיאכל ניקודים או קליות, או תילוש במי פירות, או תתחלק לעיסות כדי שלא יהא במקום אחד כביצה.

ה,ג  סאה תרומה טהורה שנפלה למאה חולין טמאים תעלה ותיאכל ניקודים או קליות, או תילוש במי פירות, או תתחלק לעיסות כדי שלא יהא במקום אחד כביצה.

ה,ד  סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה בית שמאי אוסרין, ובית הלל מתירין.  אמרו בית הלל לבית שמאי, הואיל והטהורה אסורה לזרים וטמאה אסורה לכוהנים, מה הטהורה עולה, אף הטמאה תעלה.  אמרו להן בית שמאי, לא, אם העלו החולין הקלין המותרין לזרים, את הטהורה, תעלה תרומה החמורה האסורה לזרים, את הטמאה.  לאחר שהודו, רבי אליעזר אומר, תירום ותישרף; וחכמים אומרים, אבדה במיעוטה.

ה,ה  סאה תרומה שנפלה למאה, הגביהה ונפלה למקום אחר רבי אליעזר אומר, מדמעת כתרומה ודאי; וחכמים אומרים, אינה מדמעת אלא לפי חשבון.

ה,ו  סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו, ונפל מן המדומע למקום אחר רבי אליעזר אומר, מדמעת כתרומה ודאי; וחכמים אומרים, אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, ואין המחומץ מחמיץ אלא לפי חשבון, ואין המים השאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון.

ה,ז  סאה תרומה שנפלה למאה, הגביהה ונפלה אחרת, הגביהה ונפלה אחרת הרי זו מותרת, עד שתרבה תרומה על החולין.

ה,ח  סאה תרומה שנפלה למאה, ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה; רבי שמעון, מתיר.

ה,ט  סאה תרומה שנפלה למאה, טחנן ופחתו כשם שפחתו החולין, כך פחתה התרומה, ומותר.  סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה, טחנן והותירו כשם שהותירו החולין, כך הותירה התרומה, ואסור; ואם ידוע שחיטים של חולין יפות מחיטים של תרומה, מותר.  סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה, ואחר כך נפלו שם חולין אם שוגג, מותר; ואם מזיד, אסור.

 

מסכת תרומות פרק ו

ו,א  האוכל תרומה שוגג, משלם קרן וחומש.  אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך, אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה משלם חומשה, וחומש חומשה.  ואינו משלם תרומה, אלא חולין מתוקנין; והן נעשין תרומה, והתשלומין תרומה.  ואם רצה הכוהן למחול, אינו מוחל.

ו,ב  בת ישראל שאכלה תרומה, ואחר כך נישאת לכוהן אם תרומה שלא זכה בה כוהן אכלה, משלמת קרן וחומש לעצמה.  ואם תרומה שזכה בה כוהן אכלה משלמת קרן לבעלים, וחומש לעצמה:  מפני שאמרו, האוכל תרומה שוגג משלם קרן לבעלים, וחומש למי שירצה.

ו,ג  המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה הוא משלם את הקרן, והן משלמין את החומש, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, הן משלמין קרן וחומש, והוא משלם להם דמי סעודתן.

ו,ד  הגונב תרומה, ולא אכלה משלם תשלומי כפל מדמי תרומה; אכלה משלם שני קרנין וחומש, קרן וחומש מן החולין, וקרן מדמי תרומה.  גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשין וקרן, שאין בהקדש תשלומי כפל.

ו,ה  אין משלמין לא מן הלקט, ולא מן השכחה, ולא מן הפיאה, ולא מן ההפקר, ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו.  ולא ממעשר שני והקדש שנפדו, שאין הקודש פודה את הקודש, דברי רבי מאיר; וחכמים, מתירין באלו.

ו,ו  רבי אליעזר אומר, משלמין ממין על שאינו מינו, ובלבד שישלם מן היפה על הרע.  רבי עקיבה אומר, אין משלמין אלא ממין על מינו; לפיכך, אם אכל קישואין של ערב שביעית ימתין לקישואין של מוצאי שביעית, וישלם מהן.  ממקום שרבי אליעזר מקל, משם רבי עקיבה מחמיר, שנאמר "ונתן לכוהן את הקודש" (ויקרא כב,יד), כל שהוא ראוי לעשות קודש, דברי רבי אליעזר.  רבי עקיבה אומר, "ונתן לכוהן את הקודש", הקודש שאכל.

 

מסכת תרומות פרק ז

ז,א  האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש.  והתשלומין חולין; ואם רצה הכוהן למחול, מוחל.

ז,ב  בת כוהן שנישאת לישראל, ואחר כך אכלה תרומה משלמת את הקרן, ואינה משלמת את החומש; ומיתתה בשריפה.  נישאת לאחד מן הפסולין משלמת קרן וחומש, ומיתתה בחנק.  דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרים, זו וזו משלמות את הקרן, ואינן משלמות את החומש, ומיתתן בשריפה.

ז,ג  המאכיל את בניו קטנים, ואת עבדיו בין גדולים בין קטנים, והאוכל תרומת חוצה לארץ, והאוכל פחות מכזית תרומה משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש.  והתשלומין חולין; ואם רצה הכוהן למחול, מוחל.

ז,ד  זה הכלל:  כל המשלם קרן וחומש, התשלומין תרומה; ואם רצה הכוהן למחול, אינו מוחל.  וכל המשלם את הקרן, ואינו משלם את החומש התשלומין חולין; ואם רצה הכוהן למחול, מוחל.

ז,ה  שתי קופות, אחת של תרומה ואחת של חולין, שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן, ואין ידוע לאיזו מהן נפלה הריני אומר, לתוך של תרומה נפלה.  אין ידוע איזו היא של תרומה, ואיזו היא של חולין אכל את אחת מהן, פטור; והשנייה נוהג בה כתרומה, וחייבת בחלה, דברי רבי מאיר; רבי יוסי פוטר.  אכל אחר את השנייה, פטור; אכל אחד את שתיהן, משלם כקטנה שבשתיהן.

ז,ו  נפלה אחת מהן לתוך החולין, אינה מדמעתן; והשנייה נוהג בה כתרומה, וחייבת בחלה, דברי רבי מאיר; רבי יוסי פוטר.  נפלה שנייה למקום אחר, אינה מדמעתן; נפלו שתיהן למקום אחד, מדמעות כקטנה שבשתיהן.

ז,ז  זרע את אחת מהן, פטור; והשנייה נוהג בה כתרומה, וחייבת בחלה, דברי רבי מאיר; רבי יוסי פוטר.  זרע אחר את השנייה, פטור.  זרע אחד את שתיהן בדבר שזרעו כולה, מותר; ובדבר שאין זרעו כולה, אסור.

 

מסכת תרומות פרק ח

ח,א  האישה שהייתה אוכלת בתרומה, באו ואמרו לה, מת בעליך או גירשיך, וכן העבד שהיה אוכל בתרומה, באו ואמרו לו, מת רבך, או שמכרך לישראל, או נתנך מתנה, או עשאך בן חורין, וכן כוהן שהיה אוכל בתרומה, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושוע פוטר.  היה עומד ומקריב על גבי המזבח, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה רבי אליעזר אומר, כל הקרבנות שהקריב על גבי המזבח, פסולין; ורבי יהושוע מכשיר.  נודע שהוא בעל מום, עבודתו פסולה.

ח,ב  וכולן, שהייתה תרומה לתוך פיהם רבי אליעזר אומר, יבלעו; ורבי יהושוע אומר, יפלוטו.  אמרו לו נטמאת ונטמאת התרומה רבי אליעזר אומר, יבלע; ורבי יהושוע אומר, יפלוט.  טמא היית וטמאה הייתה התרומה, או נודע שהוא טבל, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או מעשר שני והקדש שלא נפדו, או שטעם טעם פשפש לתוך פיו הרי זה יפלוט.

ח,ג  היה אוכל באשכול, ונכנס מן הגינה לחצר רבי אליעזר אומר, יגמור; רבי יהושוע אומר, לא יגמור.  חשיכה לילי שבת רבי אליעזר אומר, יגמור; רבי יהושוע אומר, לא יגמור.

ח,ד  יין של תרומה שנתגלה, יישפך; ואין צורך לומר, של חולין.  שלושה משקין אסורין משום גילוי המים, והיין, והחלב; ושאר כל המשקין, מותרין.  כמה ישהו, ויהו אסורין כדי שייצא הרחש ממקום קרוב, וישתה.

ח,ה  שיעור המים המגולים, כדי שתאבד בהם המרה.  רבי יוסי אומר, בכלים, כל שהן; ובקרקעות, ארבעים סאה.

ח,ו  ניקורי תאנים וענבים והקישואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות, אפילו הן ככד אחד גדול ואחד קטן, אחד תלוש ואחד מחובר כל שיש בו ליחה, אסור.  ונשוכת נחש אסורה, מפני סכנת נפשות.

ח,ז  משמרת של יין, אסורה משום גילוי; ורבי נחמיה, מתיר.

ח,ח  חבית של תרומה שנולד לה ספק טומאה רבי אליעזר אומר, אם הייתה מונחת במקום התורפה, יניחנה במקום המוצנע; ואם הייתה מגולה, יכסנה.  רבי יהושוע אומר, אם הייתה מונחת במקום המוצנע, יניחנה במקום התורפה; ואם הייתה מכוסה, יגלנה.  רבן גמליאל אומר, אל יחדש דבר.

ח,ט  חבית שנשברה בגת העליונה, והתחתונה טמאה מודה רבי אליעזר ורבי יהושוע, שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה, יציל; ואם לאו, רבי אליעזר אומר, תרד ותיטמא, ואל יטמאנה בידיו.

ח,י  וכן חבית של שמן שנשפכה מודה רבי אליעזר ורבי יהושוע, שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה, יציל; ואם לאו, רבי אליעזר אומר, תרד ותיבלע, ואל יבלענה בידיו.

ח,יא  ועל זו ועל זו אמר רבי יהושוע, לא זו היא תרומה שאני מוזהר עליה מלטמאה, אלא מלאוכלה ובל תטמאה.  היה עובר ממקום למקום, וכיכרות של תרומה בידו, ואמר לו הנוכרי, תן לי את אחת מהן ואטמאה, ואם לאו, הריני מטמא את כולן רבי אליעזר אומר, יטמא את כולן, ואל ייתן לו את אחת מהן; רבי יהושוע אומר, יניח לפניו אחת על הסלע.

ח,יב  וכן נשים שאמרו להן גויים, תנו לנו אחת מכם ונטמאה, ואם לאו, הרי אנו מטמאין את כולכן יטמאו את כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

 

מסכת תרומות פרק ט

ט,א  הזורע תרומה שוגג, יופך; ומזיד, יקיים.  ואם הביאה שליש בין שוגג בין מזיד, יקיים; ובפשתן, מזיד יופך.

ט,ב  וחייבת בלקט ובשכחה ובפיאה, ועניי ישראל ועניי כוהנים מלקטין:  עניי ישראל מוכרין את שלהן לכוהנים בדמי תרומה, והדמים שלהן.  אמר רבי טרפון אם כן, לא ילקטו אלא עניי הכוהנים, שמא ישכחו וייתנו לתוך פיהם; אמר לו רבי עקיבה, אם כן, לא ילקטו אלא טהורים.

ט,ג  וחייבת במעשרות ובמעשר עני, עניי ישראל ועניי כוהנים נוטלין:  עניי ישראל מוכרין את שלהם לכוהנים בדמי תרומה, והדמים שלהם.  החובט משובח.  והדש, כיצד יעשה תולה קפיפות בצווארי בהמה, ונותן לתוכן מאותו המין; ונמצא לא זומם את הבהמה, ולא מאכיל את התרומה.

ט,ד  גידולי תרומה, תרומה; וגידולי גידולין, חולין.  אבל הטבל, ומעשר ראשון, וספיחי שביעית, ותרומת חוצה לארץ, והמדומע, והביכורים גידוליהן, חולין.  גידולי הקדש, ומעשר שני חולין; ופודין אותן בזמן זרען.

ט,ה  מאה לגנה של תרומה, ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כולה; אבל בדבר שאין זרעו כולה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה, כולן אסורין.

ט,ו  הטבל, גידוליו מותרין בדבר שזרעו כולה; אבל בדבר שאין זרעו כולה, גידולי גידולין אסורין.  ואיזה הוא דבר שאין זרעו כולה, כגון הלוף והשום והבצלים; רבי יהודה אומר, השום כשעורים.

ט,ז  המנכש עם הנוכרי בחסייות אף על פי שפירותיו טבל, אוכל מהן עראי.  שתילי תרומה שנטמאו, ושתלן טהרו מלטמא, ואסורין מלאכול עד שיגום את האוכל; רבי יהודה אומר, עד שיגום וישנה.

 

מסכת תרומות פרק י

י,א  בצל שנתנו לתוך עדשים אם שלם, מותר; ואם חתכו, בנותן טעם; ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך, בנותן טעם.  רבי יהודה מתיר בצחנה, שאינה אלא ליטול את הזוהמה.

י,ב  תפוח שרסקו, ונתנו לתוך העיסה וחמצה הרי זו אסורה.  שעורים שנפלו לתוך בור של מים אף על פי שהבאישו מימיו, מותרין.

י,ג  הרודה פת חמה, ונתנה על פי חבית של יין של תרומה רבי מאיר אוסר, ורבי יהודה מתיר.  רבי יוסי, מתיר בשל חיטים; ואוסר בשל שעורים, מפני שהשעורים שואבות.

י,ד  תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה, ואפה בו את הפת הפת מותרת:  שאין טעם כמון, אלא ריח כמון.

י,ה  תלתן שנפלה לתוך בור של יין, והיא תרומה, או במעשר שני אם יש בזרע כדי ליתן טעם, אבל לא בעץ.  ובשביעית, ובכלאי הכרם, ובהקדש אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם.

י,ו  מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם, יידלקו.  היו לו חבילי תלתן של טבל כותש ומחשב כמה זרע בהן, ומפריש את הזרע; ואינו צריך להפריש את העץ.  ואם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ, ואתן את הזרע; אלא נותן את העץ עם הזרע.

י,ז  זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה פצועי חולין עם פצועי תרומה, פצועי חולין עם שלמי תרומה, או במי תרומה אסור; אבל שלמי חולין עם פצועי תרומה, מותר.

י,ח  דג טמא שכבשו עם דג טהור, כל גרב שהוא מחזיק סאתיים אם יש בו משקל עשרה זין ביהודה, שהן חמישה סלעים בגליל דג טמא צירו אסור.  רבי יהודה אומר, רביעית בסאתיים; רבי יוסי אומר, אחד משישה עשר בו.

י,ט  חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים, לא פסלו את צירן; העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים, שהוא טהור.

י,י  כל הנכבשין זה עם זה מותרין, אלא עם החסייות.  חסית של חולין עם חסית של תרומה, ירק של חולין עם חסית של תרומה אסור.  אבל חסית של חולין עם ירק של תרומה, מותר.

י,יא  רבי יוסי אומר, כל הנשלקין עם התרדין אסורין, מפני שהן נותנין את הטעם.  רבי שמעון אומר, כרוב של שקי עם כרוב של בעל אסור, מפני שהוא בולע.  רבי עקיבה אומר, כל המתבשלין זה עם זה מותרין, אלא עם הבשר.  רבי יוחנן בן נורי אומר, הכבד אוסרת ואינה נאסרת, מפני שהיא פולטת, ואינה בולעת.

י,יב  ביצה שניתבלה בתבלין אסורין אפילו חלמון שלה אסור, מפני שהוא בולע.  מי כבשין ומי שלקות של תרומה, אסורין לזרים.

 

מסכת תרומות פרק יא

יא,א  אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס, מפני שהוא מאבדן; אבל נותנין את היין למורייס.  אין מפטמין את השמן, אבל עושין את היין יינומלין.  אין מבשלין יין של תרומה, מפני שהוא ממעיטו; רבי יהודה מתיר, מפני שהוא משביחו.

יא,ב  דבש תמרים, ויין תפוחים, וחומץ סתוונייות, ושאר כל מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש; ורבי יהושוע פוטר.  רבי אליעזר מטמא, משום משקה.  אמר רבי יהושוע, לא מנו חכמים שבעה משקין כמונה פטמין; אלא אמרו, שבעה משקין טמאים, ושאר כל המשקין טהורים.

יא,ג  אין עושין תמרים דבש, ולא תפוחים יין, ולא סתוונייות חומץ, ושאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה ובמעשר שני, אלא זיתים וענבים בלבד.  ואין סופגין את הארבעים משום עורלה, אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים.  ואין מביאין ביכורים משקין, אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים.  ואין מיטמא משום משקה, אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים.  ואין מקריבין על גבי המזבח, אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים.

יא,ד  עוקצי תאנים, וגרוגרות, והכליסין, והחרובין של תרומה אסורים לזרים.

יא,ה  גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן, אסורות; ואם השליכן, מותרות.  וכן עצמות הקודשים בזמן שהוא מכנסן, אסורות; ואם השליכן, מותרות.  המורסן מותר.  סובין של חדשות אסורות, ושל ישנות מותרות.  ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין.  המסלת קב או קביים בסאה לא יאבד את השאר, אלא יניחנו במקום מוצנע.

יא,ו  מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה, אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת; אלא מכבד כדרכו, ונותן לתוכה חולין.

יא,ז  וכן חבית של שמן שנשפכה, אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח; אלא נוהג בה, כדרך שהוא נוהג בחולין.

יא,ח  המערה מכד לכד, ונטף שלוש טפין נותן לתוכה חולין; הרכינה ומיצת, הרי זו תרומה.  כמה יהא בתרומת מעשר של דמאי, ויוליכנה לכוהן אחד משמונה בשמינית.

יא,ט  כרשיני תרומה, מאכילין אותן לבהמה לחיה ולתרנגולין.  ישראל ששכר פרה מכוהן, מאכילה כרשיני תרומה; וכוהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו, לא יאכילנה כרשיני תרומה.  ישראל ששם פרה מכוהן, לא יאכילנה כרשיני תרומה; וכוהן ששם פרה מישראל, מאכילה כרשיני תרומה.

יא,י  מדליקין שמן שריפה בבתי כנסייות, ובבתי מדרשות, ובמבואות האפלים, ועל גבי החולים ברשות כוהן.  בת ישראל שנישאת לכוהן, והיא למודה לבוא אצל אביה אביה מדליק ברשותה.  מדליקין בבית המשתה, אבל לא בבית האבל, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, בבית האבל, אבל לא בבית המשתה.  רבי מאיר אוסר כאן וכאן; רבי שמעון מתיר כאן וכאן.

 


 

מסכת מעשרות פרק א

א,א  כלל אמרו במעשרות:  כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידוליו מן הארץ חייב במעשרות.  ועוד כלל אחר אמרו:  כל שתחילתו אוכל, וסופו אוכל אף על פי שהוא שומרו להוסיף אוכל, חייב קטן וגדול; וכל שאין תחילתו אוכל, אבל סופו אוכל אינו חייב, עד שייעשה אוכל.

א,ב  מאימתיי פירות חייבין במעשרות:  התאנים, משיבחילו.  הענבים והאובשים, משיבאישו.  האוג והתותים, משיאדימו; וכל האדומים, משיאדימו.  הרימונים, משיימסו.  התמרים, משיטילו שאור.  הפרסקין, משיטילו גידין.  האגוזין, משיעשו מגורה; רבי יהודה אומר, האגוזין והשקדים, משיעשו קליפה.

א,ג  החרובין, משיינקדו; וכל השחורים, משיינקדו.  האגסים והקרוסטומלין הפרישין והעוזררין, משייקרחו; וכל הלבנים, משייקרחו.  התלתן, כדי שתצמח.  התבואה והזיתים, משיכניסו שליש.

א,ד  ובירק:  הקישואים, והדלועים, האבטיחים, והמלפפונות, והתפוחים, והאתרוגים חייבים גדולים וקטנים; רבי שמעון פוטר את האתרוגין בקוטנן.  החייב בשקדים המרים, פטור במתוקים; החייב במתוקים, פטור במרים.

א,ה  איזה הוא גורנן של מעשרות:  הקישואים והדלועים, משיפקס; אם אינו מפקס, עד שיעמיד ערימה.  האבטיח, משישלק; אם אינו משלק, עד שיעשה מוקצה.  הירק הנאגד, משיאגוד; אם אינו אוגד, משימלא את הכלי; אם אינו ממלא את הכלי, עד שילקוט כל צורכו.  כלכלה, משיחפה; אם אינו מחפה, עד שימלא את הכלי; אם אינו ממלא את הכלי, עד שילקוט כל צורכו.  במה דברים אמורים, במוליך לשוק.  אבל במוליך לביתו אוכל מהן עראי, עד שהוא מגיע לביתו.

א,ו  הפרד והצימוקים והחרובין, משיעמיד ערימה.  הבצלים, משיפקל; אם אינו מפקל, עד שיעמיד ערימה.  התבואה, משימרח; אם אינו ממרח, עד שיעמיד ערימה.  הקטנייות, משיכבור; אם אינו כובר, עד שימרח.  אף על פי שמירח, נוטל מן הקוטעין ומן הצדדין וממה שבתוך התבן, ואוכל.

א,ז  היין, משיקפה; אף על פי שקפה, קולט מן הגת העליונה ומן הצינור ומכל מקום, ושותה.  השמן, משירד לעוקה.  אף על פי שירד, נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפסין, ונותן לחמיטה ולתמחוי; אבל לא ייתן לקדירה וללפס, כשהן מרותחין.  רבי יהודה אומר, לכל הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר.

א,ח  העיגול, משיחליקנו.  מחליקין בתאנים ובענבים של טבל; רבי יהודה אוסר.  המחליק בענבים, לא הוכשר; רבי יהודה אומר, הוכשר.  הגרוגרות, משידוש; והמגורה, משיעגל.  היה דש בחבית ומעגל במגורה, נשברה החבית ונפחתה המגורה לא יאכל מהן עראי; רבי יוסי מתיר.

 

מסכת מעשרות פרק ב

ב,א  היה עובר בשוק ואמר, טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין; לפיכך אם הכניסו לבתיהם, מתקנין ודאי.  טלו לכם, והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהן עראי; לפיכך אם הכניסו לבתיהם, אינן מתקנין אלא דמאי.

ב,ב  היו יושבין בשער או בחנות ואמר, טלו לכם תאנים אוכלין ופטורין, ובעל השער ובעל החנות חייבין; רבי יהודה פוטר, עד שיחזיר את פניו, או עד שישנה מקום ישיבתו.

ב,ג  המעלה פירות מן הגליל ליהודה, או עולה לירושלים אוכל מהן, עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך; וכן בחזרה.  רבי מאיר אומר, עד שהוא מגיע למקום השביתה.  הרוכלין המחזרין בעיירות אוכלין, עד שהן מגיעין למקום הלינה; רבי יהודה אומר, בית הראשון הוא ביתו.

ב,ד  פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן, רבי אליעזר אוסר מלאכול מהן עראי; וחכמים מתירין, חוץ מכלכלת תאנים.  כלכלת תאנים שתרמה רבי שמעון מתיר, וחכמים אוסרין.

ב,ה  האומר לחברו הא לך איסר זה, ותן לי בו חמש תאנים לא יאכל עד שיעשר, דברי רבי מאיר.  רבי יהודה אומר, אוכל אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב.  אמר רבי יהודה, מעשה בגינת ורדים שהייתה בירושלים, והיו תאניה נמכרות משלוש ומארבע באיסר; ולא הופרש ממנה תרומה ומעשר מעולם.

ב,ו  האומר לחברו הא לך איסר זה בעשרים תאנים שאבור לי, בורר ואוכל.  באשכול שאבור לי, מגרגר ואוכל.  ברימון שאבור לי, פורט ואוכל.  באבטיח שאבור לי, סופת ואוכל.  אבל אם אמר בעשרים תאנים אלו, בשני אשכולות אלו, בשני רימונים אלו, בשני אבטיחים אלו אוכל כדרכו ופטור, מפני שקנה במחובר לקרקע.

ב,ז  השוכר את הפועל לקצות עימו בתאנים, אמר לו על מנת שאוכל תאנים הוא אוכל ופטור; על מנת שאוכל אני ובני, או על מנת שיאכל בני משכרי הוא אוכל ופטור, ובנו אוכל וחייב.  על מנת שאוכל בשעת הקציעה, ולאחר הקציעה בשעת הקציעה אוכל ופטור; ולאחר הקציעה אוכל וחייב, שאינו אוכל מן התורה.  זה הכלל כל האוכל מן התורה, פטור; ושאינו אוכל מן התורה, חייב.

ב,ח  היה עושה בלבסין, לא יאכל בבנות שבע; בבנות שבע, לא יאכל בלבסין.  אבל מונע הוא את עצמו, עד שהוא מגיע למקום היפות, ואוכל.  המחליף עם חברו זה לאכול וזה לאכול, זה לקצות וזה לקצות, זה לאכול וזה לקצות חייב.  רבי יהודה אומר, המחליף לאכול, חייב; ולקצות, פטור.

 

מסכת מעשרות פרק ג

ג,א  המעביר תאנים בחצרו לקצות, בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין.  והפועלין שעימו בזמן שאין להם עליו מזונות, אוכלין ופטורין; ואם יש להם עליו מזונות, הרי אלו לא יאכלו.

ג,ב  המוציא את פועליו בשדה בזמן שאין להם עליו מזונות, אוכלין ופטורין; אבל אם יש להם עליו מזונות, אוכלין אחת אחת מן התאנה, אבל לא מן הסל ולא מן הקופה ולא מן המוקצה.

ג,ג  השוכר את הפועל לעשות עימו בזיתים אמר לו על מנת לאכול בזיתים, אוכל אחת אחת ופטור; ואם צירף, חייב.  לנכש בבצלים אמר לו על מנת לאכול ירק, מקרטם עלה עלה ואוכל; ואם צירף, חייב.

ג,ד  מצא קציצות בדרך, אפילו בצד שדה קציצות, וכן תאנה שהיא נוטה לדרך, ומצא תחתיה תאנים מותרות משום גזל, ופטורות מן המעשרות; בזיתים ובחרובין, חייבין.  מצא גרוגרות אם דרסן רוב אדם, חייב; ואם לאו, פטור.  מצא פלחי דבילה חייב, שידוע שהן מדבר הגמור.  החרובין עד שלא כנסן לראש הגג, מוריד מהן לבהמה, ופטור, מפני שהוא מחזיר את המותר.

ג,ה  איזו היא חצר שהיא חייבת במעשרות רבי ישמעאל אומר, חצר הצורית, שהכלים נשמרין בתוכה.  רבי עקיבה אומר, כל שאחד פותח ואחד נועל, פטורה.  רבי נחמיה אומר, כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה, חייבת.  רבי יוסי אומר, כל שנכנס לה ואין אומרין לו מה אתה מבקש, פטורה.  רבי יהודה אומר, שתי חצרות זו לפנים מזו הפנימית חייבת, והחיצונה פטורה.

ג,ו  הגגות פטורין, אף על פי שהן של חצר החייבת.  וכן בית שער, אכסדרה, ומרפסת הרי אלו כחצר:  אם חייבת, חייבין; ואם פטורה, פטורין.

ג,ז  הצריפין והבורגנין והאלקטיות, פטורין.  סוכת גינוסר אף על פי שיש בה ריחיים ותרנגולין, פטורה.  סוכת היוצרין הפנימית חייבת, והחיצונה פטורה.  רבי יוסי אומר, כל שאינה דירת החמה, או דירת הגשמים פטורה.  סוכת החג בחג רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין.

ג,ח  תאנה שהיא עומדת בחצר אוכל אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב.  רבי שמעון אומר, אחת בימינו ואחת בשמאלו ואחת בפיו.  עלה לראשה ממלא את חיקו, ואוכל.

ג,ט  גפן שהיא נטועה בחצר, נוטל את כל האשכול; וכן ברימון, וכן באבטיח, דברי רבי טרפון.  רבי עקיבה אומר, מגרגר באשכול, ופורט ברימון, וסופת באבטיח.  כוסבר שהיא זרועה בחצר מקרטם עלה עלה, ואוכל; ואם צירף, חייב.  הסיאה והאיזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרין, חייבין.

ג,י  תאנה שהיא עומדת בחצר, ונוטה לגינה אוכל כדרכו, ופטור.  עומדת בגינה, ונוטה לחצר אוכל אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב.  עומדת בארץ ונוטה לחוצה לארץ, או עומדת בחוצה לארץ ונוטה לארץ הכול הולך אחר העיקר; ובבתי ערי חומה, הכול הולך אחר העיקר.  ובערי מקלט, הכול הולך אחר הנוף; ובירושלים, הכול הולך אחר הנוף.

 

מסכת מעשרות פרק ד

ד,א  הכובש השולק המולח בשדה, חייב; המכמין באדמה, פטור.  המטבל בשדה, פטור.  הפוצע זיתים על מנת שייצא השרף מהן, פטור.  הסוחט זיתים על בשרו, פטור; ואם סחט ונתן לתוך ידו, חייב.  המקפה לתבשיל, פטור; ולקדירה, חייב, מפני שהוא כבור קטן.

ד,ב  תינוקות שטמנו תאנים לשבת, ושכחו לעשרן לא יאכלו למוצאי שבת, עד שיעשרו.  כלכלת שבת בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין.  רבי יהודה אומר, אף הלוקט כלכלה לשלוח לחברו לא יאכל, עד שיעשר.

ד,ג  הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחד אחד במלח, ואוכל; ואם מלח ונתן לפניו, חייב.  רבי אליעזר אומר, מן המעטן הטהור, חייב; ומן הטמא, פטור, מפני שהוא מחזיר את המותר.

ד,ד  שותין על הגת, בין על החמין בין על הצונין פטור, דברי רבי מאיר; רבי אלעזר ברבי צדוק מחייב.  וחכמים אומרים, על החמין חייב, ועל הצונין פטור.

ד,ה  המקלף בשעורים מקלף אחת אחת, ואוכל; ואם קילף ונתן לתוך ידו, חייב.  המולל מלילות של חיטים מנפה מיד ליד, ואוכל; ואם נפה לתוך חיקו, חייב.  כוסבר שזרעה לזרע, ירקה פטור; זרעה לירק, מתעשרת זרע וירק.  רבי אליעזר אומר, השבת מתעשרת זרע וירק וזירין; וחכמים אומרים, אין מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר בלבד.

ד,ו  רבן גמליאל אומר, התמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן, חייבות במעשר.  רבי אליעזר אומר, הצלף מתעשר תמרות ואבייונות וקפריסין; רבי עקיבה אומר, אינו מתעשר אלא אבייונות, מפני שהוא פרי.

 

מסכת מעשרות פרק ה

ה,א  העוקר שתלים מתוך שלו, ונוטע לתוך שלו פטור.  לקח במחובר לקרקע, פטור; לקח לשלוח לחברו, פטור.  רבי אלעזר בן עזריה אומר, אם יש כיוצא בהן נמכרין בשוק הרי אלו חייבין.

ה,ב  העוקר לפת וצנונות מתוך שלו, ונוטע לתוך שלו אם לזרע חייב, מפני שהוא גורנן.  בצלים, שהשרישו בעלייה טהרו מלטמא; נפלה עליהן מפולת, והן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה.

ה,ג  לא ימכור אדם את פירותיו משבאו לעונת המעשרות, למי שאינו נאמן על המעשרות, ולא בשביעית, למי שהוא חשוד על השביעית.  ואם ביכרו נוטל את הבכורות, ומוכר את השאר.

ה,ד  לא ימכור אדם את תבנו ואת גפתו ואת זוגיו, למי שאינו נאמן על המעשרות, להוציא מהן משקין.  ואם הוציא חייב במעשרות, ופטור על התרומה:  שהתורם, בליבו על הקוטעין ועל הצדדין ועל מה שבתוך התבן.

ה,ה  הלוקח שדה ירק בסוריה עד שלא באו לעונת המעשרות, חייב; משבאו לעונת המעשרות, פטור, ולוקט כדרכו, והולך.  רבי יהודה אומר, אף ישכור פועלים ללקט.  אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים, בזמן שקנה קרקע; אבל בזמן שלא קנה קרקע אף עד שלא באו לעונת המעשרות, פטור.  רבי אומר, לפי חשבון.

ה,ו  המתמד ונתן מים במידה, ומצא כדי מידתו פטור; רבי יהודה מחייב.  מצא יותר על מידתו, מוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון.

ה,ז  חוררי הנמלים שלנו בצד הערימה החייבת הרי אלו חייבין, שידוע שמדבר הגמור היו גוררין כל הלילה.  [ח] שום בעל בכי, ובצל של רכפה, והגריסין הקילקין, ועדשים המצרייות רבי מאיר אומר אף הקרקס, רבי יוסי אומר אף הקוטנין פטורין מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית.  זרע לוף העליון, זרע כרישין, זרע בצלים, זרע לפת וצנונות, ושאר זירעוני גינה שאינן נאכלין פטורין מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית:  שאף על פי שאביהן תרומה, הרי אלו יאכלו.

 


 

מסכת מעשר שני פרק א

א,א  מעשר שני אין מוכרין אותו, ואין ממשכנין אותו, ואין מחלפין אותו, ולא שוקלין כנגדו.  ולא יאמר אדם לחברו בירושלים, הא לך יין ותן לי שמן; וכן שאר כל הפירות.  אבל נותנין זה לזה מתנות חינם.

א,ב  מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי, ולא בעל מום חי ושחוט, ואין מקדשין בו את האישה.  הבכור מוכרין אותו תמים חי, ובעל מום חי ושחוט, ומקדשין בו את האישה.  אין מחללין מעשר שני על אסימון, ולא על המטבע שאינו יוצא, ולא על המעות שאינן ברשותו.

א,ג  הלוקח בהמה לזבחי שלמים, וחיה לבשר התאווה יצא העור לחולין, אף על פי שהעור מרובה על הבשר.  כדי יין סתומות מקום שדרכן להימכר סתומות, יצא קנקן לחולין.  האגוזים והשקדים, יצאו קליפיהן לחולין.  התמד עד שלא החמיץ, אינו נלקח בכסף מעשר; משהחמיץ, נלקח בכסף מעשר.

א,ד  הלוקח חיה לזבחי שלמים, ובהמה לבשר התאווה לא יצא העור לחולין.  כדי יין פתוחות או סתומות מקום שדרכן להימכר פתוחות, לא יצא קנקן לחולין.  סלי תאנים וסלי ענבים עם הכלי, לא יצאו דמי הכלי לחולין.

א,ה  הלוקח מים, ומלח, ופירות מחוברין לקרקע, או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים לא קנה מעשר.  הלוקח פירות שוגג, יחזרו דמיהן למקומן; מזיד, יעלו וייאכלו במקום.  ואם אין מקדש, ירקבו.

א,ו  הלוקח בהמה שוגג, יחזרו דמיה למקומן; מזיד, תעלה ותיאכל במקום.  ואם אין מקדש, תיקבר על ידי עורה.

א,ז  אין לוקחין עבדים, וקרקעות, ובהמה טמאה, מדמי מעשר שני; ואם לקח, יאכל כנגדן.  אין מביאין קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות, ואשמות, מדמי מעשר שני; ואם הביא, יאכל כנגדן.  זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה ולשתייה ולסיכה מדמי מעשר שני, יאכל כנגדו.

 

מסכת מעשר שני פרק ב

ב,א  מעשר שני ניתן לאכילה, ולשתייה, ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול, ולסוך דבר שדרכו לסוך.  לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן.  אין מפטמין שמן של מעשר שני, ואין לוקחין בדמי מעשר שני שמן מפוטם; אבל מפטם הוא את היין.  נפל לתוכו דבש ותבלים והשביחו, השבח לפי חשבון.  דגים שנתבשלו עם קפלוטות של מעשר שני והשביחו, השבח לפי חשבון.  עיסה של מעשר שני שאפיה והשביחה, השבח לשני.  זה הכלל כל ששבחו ניכר, השבח לפי חשבון; וכל שאין שבחו ניכר, השבח לשני.

ב,ב  רבי שמעון אומר, אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים; וחכמים מתירין.  אמרו לו לרבי שמעון, אם הקל בתרומה החמורה לא נקל במעשר שני הקל.  אמר להם, מה אם הקל בתרומה החמורה, מקום שהקל בכרשינין ובתלתן נקל במעשר שני הקל, מקום שלא הקל בכרשינין ובתלתן.

ב,ג  תלתן של מעשר שני, תיאכל צמחונין.  ושל תרומה בית שמאי אומרים, כל מעשיה בטהרה, חוץ מחפיפתה; בית הלל אומרים, כל מעשיה בטומאה, חוץ משרייתה.

ב,ד  כרשיני מעשר שני ייאכלו צמחונין, ונכנסין לירושלים ויוצאין.  נטמאו רבי טרפון אומר, יתחלקו לעיסות; וחכמים אומרים, ייפדו.  ושל תרומה בית שמאי אומרים, שורין ושפין בטהרה, ומאכילין בטומאה; בית הלל אומרים שורין בטהרה, ושפין ומאכילין בטומאה.  שמאי אומר, ייאכלו צריד.  רבי עקיבה אומר, כל מעשיהן בטומאה.

ב,ה  מעות חולין ומעות מעשר שני שנתפזרו מה שלקט, לקט למעשר שני עד שישלים; והשאר חולין.  ואם בלל וחפן, לפי חשבון.  זה הכלל המתלקטין, למעשר שני; והנבללין, לפי חשבון.

ב,ו  סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואומר, סלע של מעשר שני, בכל מקום שהיא, מחוללת על המעות האלו; ובורר את היפה שבהן, ומחללן עליה:  מפני שאמרו, מחללין כסף על נחושת מדוחק לא שיקיים כן, אלא שהוא חוזר ומחללן על הכסף.

ב,ז  בית שמאי אומרים, לא יעשה אדם את סלעיו דינרי זהב; ובית הלל מתירין.  אמר רבי עקיבה, אני עשיתי לרבן גמליאל ולרבי יהושוע את כספן דינרי זהב.

ב,ח  הפורט סלע ממעות מעשר שני בית שמאי אומרים, כל הסלע מעות; ובית הלל אומרים, שקל כסף ושקל מעות.  רבי מאיר אומר, אין מחללין כסף ופירות על כסף; וחכמים מתירין.

ב,ט  הפורט סלע של מעשר שני בירושלים בית שמאי אומרים, בכל הסלע מעות; ובית הלל אומרים, שקל כסף ושקל מעות.  הדנין לפני חכמים אומרין, בשלושה דינרין כסף ובדינר מעות; רבי עקיבה אומר, בשלושה דינרין כסף, וברביעית כסף וברביעית מעות.  רבי טרפון אומר, ארבעה אספרי כסף; שמאי אומר, יניחנה בחנות ויאכל כנגדה.

ב,י  מי שהיו מקצת בניו טמאים ומקצתן טהורים מניח את הסלע ואומר, מה שטהורים שותין, סלע זו מחוללת עליו; נמצאו הטמאים והטהורים שותין מכד אחת.

 

מסכת מעשר שני פרק ג

ג,א  לא יאמר אדם לחברו, העל את הפירות האלו לירושלים לחלק; אלא אומר לו, העלם שנאכלם ושנשתם בירושלים.  אבל נותנין זה לזה מתנות חינם.

ג,ב  אין לוקחין תרומה בכסף מעשר, מפני שהוא ממעט את אכילתו; רבי שמעון מתיר.  אמר להם רבי שמעון, אם הקל בזבחי שלמים, שהוא מביאן לידי פיגול נותר וטמא לא נקל בתרומה.  אמרו לו, אם הקל בזבחי שלמים, שהן מותרין לזרים נקל בתרומה, שהיא אסורה לזרים.

ג,ג  מי שהיו לו מעות בירושלים וצרך להם, ולחברו פירות אומר לחברו, הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך; נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה, והלה עושה צורכו במעותיו.  ולא יאמר כן לעם הארץ, אלא בדמאי.

ג,ד  פירות בירושלים ומעות במדינה אומר, הרי המעות ההם מחוללין על הפירות האלו; מעות בירושלים ופירות במדינה אומר הרי המעות האלו מחוללין על הפירות ההם, ובלבד שיעלו הפירות וייאכלו בירושלים.

ג,ה  מעות נכנסות לירושלים ויוצאות, ופירות נכנסין ואינן יוצאין; רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף הפירות נכנסין ויוצאין.

ג,ו  פירות שנגמרה מלאכתן, ועברו בתוך ירושלים יחזור מעשר שני שלהם, וייאכל בירושלים.  ושלא נגמרה מלאכתן, כסלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה בית שמאי אומרים, יחזור מעשר שני שלהם וייאכל בירושלים; בית הלל אומרים, ייפדה וייאכל בכל מקום.  רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי יוסי, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן, שייפדה מעשר שני שלהן וייאכל בכל מקום.  ועל מה נחלקו:  על פירות שנגמרה מלאכתן שבית שמאי אומרים, יחזור מעשר שני שלהן וייאכל בירושלים; ובית הלל אומרים, ייפדה וייאכל בכל מקום.  והדמאי, נכנס ויוצא ונפדה.

ג,ז  אילן שהוא עומד בפנים ונוטה לחוץ, או עומד בחוץ ונוטה לפנים מכנגד החומה ולפנים, כלפנים; ומכנגד החומה ולחוץ, כלחוץ.  בתי הבדים שפתחיהם לפנים וחללן לחוץ, או פתחיהם לחוץ וחללן לפנים בית שמאי אומרים, הכול כלפנים.  בית הלל אומרים, מכנגד החומה ולפנים, כלפנים; ומכנגד החומה ולחוץ, כלחוץ.

ג,ח  הלשכות בנויות בקודש ופתוחות לחול, תוכן חול וגגותיהן קודש; בנויות בחול ופתוחות לקודש, תוכן קודש וגגותיהן חול.  בנויות בקודש ובחול ופתוחות לקודש ולחול תוכן וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש, קודש; ומכנגד החול ולחול, חול.

ג,ט  מעשר שני שנכנס לירושלים ונטמא בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בוולד הטומאה, בין בפנים בין בחוץ בית שמאי אומרים, הכול ייפדה וייאכל בפנים, חוץ ממה שנטמא באב הטומאה בחוץ; בית הלל אומרים, הכול ייפדה וייאכל בחוץ, חוץ ממה שנטמא בוולד הטומאה בפנים.

ג,י  הלקוח בכסף מעשר שנטמא, ייפדה; רבי יהודה אומר, ייקבר.  אמרו לו לרבי יהודה, מה אם מעשר שני עצמו שנטמא, הרי הוא נפדה הלקוח בכסף מעשר שנטמא, אינו דין שייפדה.  אמר להם, לא, אם אמרתם במעשר שני עצמו, שכן הוא נפדה טהור בריחוק מקום תאמרו בלקוח בכסף מעשר, שאינו נפדה טהור בריחוק מקום.

ג,יא  צבי שלקחו בכסף מעשר, ומת ייקבר על יד עורו; רבי שמעון אומר, ייפדה.  לקחו חי, ושחטו ונטמא ייפדה; רבי יוסי אומר, ייקבר.  לקחו שחוט, ונטמא הרי הוא כפירות.

ג,יב  המשאיל קנקניו למעשר שני אף על פי שגפן, לא קנה מעשר.  זלף לתוכן סתם עד שלא גפן, לא קנה מעשר; ומשגפן, קנה מעשר.  עד שלא גפן, עולות באחת ומאה; ומשגפן, מקדשות כל שהן.  עד שלא גפן, תורם מאחת על הכול; ומשגפן, תורם מכל אחת ואחת.

ג,יג  בית שמאי אומרים, מפתח ומערה לגת; בית הלל אומרים, מפתח ואינו צריך לערות.  במה דברים אמורים, במקום שדרכן להימכר סתומות.  אבל במקום שדרכן להימכר פתוחות, לא יצא הקנקן לחולין; אבל אם רצה להחמיר על עצמו למכור במידה, יצא קנקן לחולין.  רבי שמעון אומר, אף האומר לחברו חבית זו אני מוכר לך, חוץ מקנקנה יצא קנקן לחולין.

 

מסכת מעשר שני פרק ד

ד,א  המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול, או ממקום הזול למקום היוקר פודה הוא כשער מקומו.  המביא פירות מן הגורן לעיר, וכדי יין מן הגת לעיר השבח לשני, והיציאות מביתו.

ד,ב  פודין מעשר שני כשער הזול כמות שהחנווני לוקח, ולא כמות שהוא מוכר; כמות שהשולחני פורט, ולא כמות שהוא מצרף.  אין פודין מעשר שני אכסרה.  את שדמיו ידועין, ייפדה על פי אחד; ואת שאין דמיו ידועין, ייפדה על פי שלושה כגון היין שקסס, ופירות שהרקיבו, ומעות שהחליאו.

ד,ג  בעל הבית אומר בסלע, ואחד אומר בסלע בעל הבית קודם, מפני שהוא מוסיף חומש; בעל הבית אומר בסלע, ואחד אומר בסלע ואיסר את של סלע ואיסר קודם, מפני שהוא מוסיף על הקרן.  הפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חמישיתו, בין שהוא שלו בין שנתן לו במתנה.

ד,ד  מערימין על מעשר שני.  כיצד:  אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים, לעבדו ולשפחתו העבריים, הא לך את המעות האלו, ופדה לך בהן את המעשר הזה.  אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו הקטנים, לעבדו ולשפחתו הכנעניים, מפני שידם כידו.

ד,ה  היה עומד על הגורן, ואין בידו מעות אומר לחברו, הרי הפירות האלו נתונים לך מתנה; וחוזר ואומר, הרי הם מחוללין על המעות שבבית.

ד,ו  משך ממנו מעשר בסלע, ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתיים נותן לו סלע, ומשתכר בסלע; ומעשר שני שלו.  משך ממנו מעשר בשתיים, ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע נותן לו סלע מחוליו, וסלע של מעשר שני שלו; ואם היה עם הארץ, נותן לו מדמיו.

ד,ז  הפודה מעשר שני, ולא קרא שם רבי יוסי אומר, דייו; רבי יהודה אומר, צריך לפרש.  היה מדבר עם האישה על עסקי גיטה וקידושיה, נתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש רבי יוסי אומר, דייו; רבי יהודה אומר, צריך לפרש.

ד,ח  המניח איסר ואכל עליו חצייו, והלך למקום אחר והרי הוא יוצא בפונדיון אוכל עליו עוד איסר; המניח פונדיון ואכל עליו חצייו, והלך למקום אחר והרי הוא יוצא באיסר אוכל עליו עוד פלג.  המניח איסר של מעשר שני, אוכל עליו אחד עשר באיסר ואחד ממאה באיסר.  בית שמאי אומרים, הכול עשרה; בית הלל אומרים, בוודאי אחד עשר, ובדמאי עשרה.

ד,ט  כל המעות הנמצאין בירושלים הרי אלו חולין, אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות; מצא בתוכן חרס וכתוב עליו מעשר, הרי זה מעשר.

ד,י  המוצא כלי וכתוב עליו קרבן רבי יהודה אומר, אם היה של חרס, הוא חולין ומה שבתוכו קרבן; ואם היה של מתכת, הוא קרבן ומה שבתוכו חולין.  אמרו לו, אין דרך בני אדם להיות כונסים חולין לקרבן.

ד,יא  המוצא כלי וכתוב עליו ק', קרבן; מ', מעשר; ד', דמאי; ט', טבל; ת', תרומה שבשעת הסכנה, היו כותבין ת' תחת תרומה.  רבי יוסי אומר, כולן שמות אדם הן.  אמר רבי יוסי, אפילו מצא חבית והיא מלאה פירות, וכתוב עליה תרומה הרי אלו חולין:  שאני אומר אשתקד הייתה מלאה תרומה, ופינה.

ד,יב  האומר לבנו מעשר שני בזווית זו, ומצא בזווית אחרת הרי אלו חולין.  הרי שם מנה, ומצא מאתיים השאר חולין; מאתיים, ומצא מנה הכול מעשר.

 

מסכת מעשר שני פרק ה

ה,א  כרם רבעי, מציינין אותו בקוזזות אדמה; ושל עורלה, בחרסית; ושל קברות, בסיד, וממחה ושופך.  אמר רבן שמעון בן גמליאל, במה דברים אמורים, בשביעית.  והצנועין מניחין את המעות ואומרין, כל הנלקט מזה, מחולל על המעות האלו.

ה,ב  כרם רבעי עולה לירושלים, מהלך יום לכל צד.  ואיזה הוא תחומה אילת מן הדרום, עקרבת מן הצפון, לוד מן המערב, והירדן מן המזרח.  ומשרבו הפירות, התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה.  ותנאי היה הדבר אימתיי שירצו, יחזור הדבר לכמות שהיה.  רבי יוסי אומר, משחרב בית המקדש, היה תנאי זה; ותנאי אימתיי שייבנה בית המקדש, יחזור הדבר לכמות שהיה.

ה,ג  כרם רבעי בית שמאי אומרים, אין לו חומש ואין לו ביעור; בית הלל אומרים, יש לו.  בית שמאי אומרים, יש לו פרט, ויש לו עוללות, ועניים פודין לעצמן; בית הלל אומרים, כולו לגת.

ה,ד  כיצד פודים נטע רבעי:  מניח את הסל על פי שלושה ואומר, כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת להוציא יציאות מביתו; ומניח את המעות ואומר, כל הנלקט מזה, מחולל על המעות האלו מכך וכך סלים בסלע.

ה,ה  ובשביעית, פודהו בשווייו.  אם היה הכול מופקר, אין לו אלא שכר לקיטה.  הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישיתו, בין שהוא שלו בין שניתן לו במתנה.

ה,ו  ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית, היה הביעור.  כיצד היה הביעור:  נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעליה, מעשר ראשון לבעליו, מעשר עני לבעליו.  מעשר שני והביכורים, מתבערים בכל מקום; רבי שמעון אומר, הביכורים ניתנין לכוהנים כתרומה.  והתבשיל בית שמאי אומרים, צריך לבער; בית הלל אומרים, הרי הוא כמבוער.

ה,ז  מי שהיו לו פירות בזמן הזה, והגיעה שעת הביעור בית שמאי אומרים, צריך לחללן על הכסף; בית הלל אומרים, אחד שהן כסף ואחד שהן פירות.

ה,ח  אמר רבי יהודה, בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות, ואומרין להן מהרו והתקינו פירותיכם, עד שלא תגיע שעת הביעור:  עד שבא רבי עקיבה ולמד, שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות, פטורין מן הביעור.

ה,ט  מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו, צריך לקרוא להם שם.  מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה, אמר רבן גמליאל לזקנים, עישור שאני עתיד למוד, נתון ליהושוע, ומקומו מושכר לו; עישור אחר שאני עתיד למוד, נתון לעקיבה כדי שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו.  אמר רבי יהושוע, עישור שאני עתיד למוד, נתון לאלעזר בן עזריה, ומקומו מושכר לו.  ונתקבלו זה מזה שכר.

ה,י  במנחה ביום טוב, היו מתוודים; כיצד היה הווידוי:  "ביערתי הקודש מן הבית" (דברים כו,יג), זה מעשר שני ונטע רבעי.  "נתתיו ללוי" (שם), זה מעשר לוי.  "וגם נתתיו" (שם), זו תרומה ותרומת מעשר.  "לגר ליתום ולאלמנה" (שם), זה מעשר עני, ולקט שכחה ופיאה, אף על פי שאינן מעכבין את הווידוי.  "מן הבית", זו חלה.

ה,יא  "ככל מצותך, אשר ציוויתני" (דברים כו,יג) הא אם הקדים מעשר שני לראשון, אינו יכול להתוודות.  "לא עברתי ממצוותיך" (שם) לא הפרשתי ממין על שאינו מינו, לא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש.  "ולא שכחתי" (שם), לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו.

ה,יב  "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד) הא אם אכלו באנינה, אינו יכול להתוודות.  "ולא ביערתי ממנו בטמא" (שם) הא אם הפרישו בטומאה, אינו יכול להתוודות.  "ולא נתתי ממנו, למת" (שם) לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת, ולא נתתיו לאוננים אחרים.  "שמעתי, בקול ה' אלוהיי" (שם), הביאותיו לבית הבחירה.  "עשיתי, ככול אשר ציוויתני" (שם), שמחתי ושימחתי בו.

ה,יג  "השקיפה ממעון קודשך מן השמיים" (דברים כו,טו) עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה עימנו מה שהבטחתנו:  "השקיפה ממעון קודשך מן השמיים, וברך את עמך את ישראל" (שם), בבנים ובבנות.  "ואת האדמה, אשר נתת לנו" (שם) בטל, ובמטר, ובוולדות בהמה.  "כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש" (שם), כדי שתיתן טעם בפירות.

ה,יד  מכאן אמרו, ישראל וממזרים מתוודים; אבל לא גרים ולא עבדים משוחררים, שאין להם חלק בארץ.  רבי מאיר אומר, אף לא כוהנים ולויים, שלא נטלו חלק בארץ; רבי יוסי אומר, יש להן ערי מגרש.

ה,טו  יוחנן כוהן גדול העביר הודית המעשר; אף הוא ביטל את המעוררים, ואת הנוקפים.  עד ימיו, היה פטיש מכה בירושלים; ובימיו, אין אדם צריך לשאול על הדמאי.

 


 

מסכת חלה פרק א

א,א  חמישה דברים חייבין בחלה החיטים, והשעורים, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון.  הרי אלו חייבין בחלה, ומצטרפין זה עם זה, ואסורין בחדש מלפני הפסח, ומלקצור מלפני העומר.  ואם השרישו קודם לעומר, העומר מתירן; ואם לאו, אסורין עד שיבוא העומר הבא.

א,ב  האוכל מהן כזית מצה בפסח, יצא ידי חובתו; כזית חמץ, חייב בהיכרת.  נתערב אחד מהן בכל המינין, הרי זה עובר בפסח.  הנודר מן הפת, ומן התבואה אסור בהן, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, הנודר מן הדגן, אינו אסור אלא מהן.  וחייבין בחלה ובמעשרות.

א,ג  אלו חייבין בחלה, ופטורין מן המעשרות הלקט, והשכחה, והפיאה, וההפקר, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, ומותר העומר, והתבואה שלא הביאה שליש.  רבי אלעזר אומר, אף התבואה שלא הביאה שליש, פטורה מן החלה.

א,ד  אלו חייבין במעשרות, ופטורין מן החלה:  האורז, והדוחן, והפרגין, והשומשמין, והקטנייות, ופחות מחמשת רבעים בתבואה, והסופגנין, והדובשנין, והאסקריטין, וחלת המשרת, והמדומע פטורין מן החלה.

א,ה  עיסה שתחילתה סופגנין, וסופה סופגנין פטורה מן החלה.  תחילתה עיסה וסופה סופגנין, תחילתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה.  וכן הקנובקעות חייבות.

א,ו  המעיסה בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין; החליטה בית שמאי מחייבין, ובית הלל פוטרין.  חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו, פטור; למכור בשוק, חייב.

א,ז  נחתום שעשה שאור לחלק, חייב בחלה.  וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור אם אין בשל אחת מהן כשיעור, פטורה מן החלה.

א,ח  עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה, ומערבין בה, ומשתתפין בה, ומברכין עליה, ומזמנין עליה, ונעשית ביום טוב, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח; אם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה, ואין מערבין בה, ואין משתתפין בה, ואין מברכין עליה, ואין מזמנין עליה, ואינה נעשית ביום טוב, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.  בין כך ובין כך, מיטמא טומאת אוכלין.

א,ט  החלה והתרומה חייבין עליהן מיתה וחומש, ואסורין לזרים; והן נכסי כוהן, ועולין באחד ומאה, וטעונין רחיצת ידיים והערב שמש, ואינן ניטלין מן הטהור על הטמא, אלא מן המוקף ומן הדבר הגמור.  האומר כל גורני תרומה, וכל עיסתי חלה לא אמר כלום:  עד שישייר מקצת.

 

מסכת חלה פרק ב

ב,א  פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ, חייבין בחלה ובמעשרות.  יצאו מכאן לשם רבי אליעזר מחייב, ורבי עקיבה פוטר.

ב,ב  עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ, חייב במעשרות ובשביעית; אמר רבי יהודה, אימתיי, בזמן שהספינה גוששת.  עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה, ונאכלת בידיים מסואבות.

ב,ג  האישה יושבת וקוצה חלתה ערומה, מפני שהיא יכולה לכסות את עצמה; אבל לא האיש.  מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קביים, ואל יעשנה בטומאה.  רבי עקיבה אומר, יעשנה בטומאה, ואל יעשנה קביים:  שכשם שהוא קורא לטהורה, כך הוא קורא לטמאה לזו קורא חלה לשם, ולזו קורא חלה לשם; אבל קביים, אין בהן חלק לשם.

ב,ד  העושה עיסתו קביים, ונגעו זה בזה פטורין מן החלה, עד שיישוכו.  רבי אליעזר אומר, אף הרודה ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה.

ב,ה  המפריש חלתו קמח אינה חלה, וגזל ביד כוהן.  העיסה עצמה, חייבת בחלה; והקמח אם יש בו כשיעור חייב בחלה, ואסורה לזרים, דברי רבי יהושוע.  אמרו לו, מעשה וקפשה זקן זר; אמר להם, אף הוא קילקל לעצמו, ותיקן לאחרים.

ב,ו  חמשת רבעים קמח, חייבין בחלה.  הן ושאורן ומורסנן חמשת רבעים, חייבין.  ניטל מורסנן מתוכן, וחזר לתוכן הרי אלו פטורין.

ב,ז  שיעור חלה, אחד מעשרים וארבעה.  העושה עיסה לעצמו, ועיסה למשתה בנו אחד מעשרים וארבעה; נחתום שהוא עושה למכור בשוק, וכן האישה שהיא עושה למכור בשוק אחד מארבעים ושמונה.  נטמאה עיסתה שוגגת או אנוסה, אחד מארבעים ושמונה; נטמאת מזידה אחד מעשרים וארבעה, כדי שלא יהא חוטא נשכר.

ב,ח  רבי אליעזר אומר, ניטלת מן הטהור על הטמא; כיצד:  עיסה טהורה, ועיסה טמאה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותן לתוך פחות מכביצה באמצע, כדי שייטול מן המוקף.  וחכמים אוסרין.

 

מסכת חלה פרק ג

ג,א  אוכלין עראי מן העיסה, עד שתתגלגל בחיטים, ותיטמטם בשעורים; גילגלה בחיטים וטימטמה בשעורים, האוכל ממנה חייב מיתה.  כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה, ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח.

ג,ב  נדמעה עיסתה עד שלא גילגלה פטורה, שהמדומע פטור; ומשגילגלה, חייבת.  נולד לה ספק טומאה עד שלא גילגלה, תעשה בטומאה; ומשגילגלה, תעשה בטהרה.

ג,ג  הקדישה עיסתה עד שלא גילגלה, ופדיתה חייבת; ומשגילגלה, ופדיתה חייבת.  הקדישה עד שלא גילגלה, וגילגלה הגזבר, ואחר כך פדיתה פטורה, שבשעת חובתה הייתה פטורה.

ג,ד  כיוצא בו, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, ופדין חייבין; ומשבאו לעונת המעשרות, ופדין חייבין.  הקדישן עד שלא נגמרו, וגמרן הגזבר, ואחר כך פדין פטורין, שבשעת חובתן היו פטורין.

ג,ה  נוכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה, פטורה מן החלה.  נתנה לו מתנה עד שלא גילגל, חייב; ומשגילגל, פטור.  העושה עיסה עם הנוכרי אם אין בשל ישראל כשיעור, פטורה מן החלה.

ג,ו  גר שנתגייר והייתה לו עיסה נעשת עד שלא נתגייר, פטור; ומשנתגייר, חייב.  ואם ספק, חייב; ואין חייבין עליה חומש.  רבי עקיבה אומר, הכול הולך אחר הקרימה בתנור.

ג,ז  העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח.  אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.

ג,ח  הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר, מוציא לפי חשבון; ואם לאו, מוציא חלה אחת על הכול.

ג,ט  כיוצא בו, זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף, ענבי בציר שנתערבו עם ענבי עוללות אם יש לו פרנסה ממקום אחר, מוציא לפי חשבון; ואם לאו, מוציא תרומה ותרומת מעשר לכול, והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון.

ג,י  הנוטל שאור מעיסת חיטים, ונותן לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה; ואם לאו, פטורה.  אם כן, למה אמרו הטבל אוסר כל שהוא מין במינו; ושלא במינו, בנותן טעם.

 

מסכת חלה פרק ד

ד,א  שתי נשים שעשו שני קבים, ונגעו זה בזה אפילו הן ממין אחד, פטורין.  ובזמן שהם של אישה אחת מין במינו, חייב; ושלא במינו, פטור.

ד,ב  ואיזה הוא מין במינו:  החיטים אינן מצטרפות עם הכול, אלא עם הכוסמין; השעורים מצטרפות עם הכול, חוץ מן החיטים.  רבי יוחנן בן נורי אומר, שאר המינין מצטרפין זה עם זה.

ד,ג  שני קבים, וקב אורז וקב תרומה באמצע אינן מצטרפין.  דבר שניטלה חלתו באמצע מצרפן, שכבר נתחייב בחלה.

ד,ד  קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה רבי ישמעאל אומר, ייטול מן האמצע; וחכמים אוסרין.  הנוטל חלה מן הקב רבי עקיבה אומר, חלה; וחכמים אומרין, אינה חלה.

ד,ה  שני קבים שניטלה חלתן של זה בפני עצמו ושל זה בפני עצמו, וחזר ועשאן עיסה אחת רבי עקיבה פוטר, וחכמים מחייבין; נמצא חומרו קולו.

ד,ו  נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה, לעשותה בטהרה, להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי, עד שתסרח:  שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא, ושלא מן המוקף.

ד,ז  ישראל שהיו אריסין לגויים בסוריה רבי אליעזר מחייב פירותיהם במעשרות ובשביעית, ורבן גמליאל פוטר.  רבן גמליאל אומר, שתי חלות בסוריה; ורבי אליעזר אומר, חלה אחת.  אחזו קולו של רבן גמליאל, וקולו של רבי אליעזר; חזרו לנהוג כדברי רבן גמליאל, בשתי דרכים.

ד,ח  רבן גמליאל אומר, שלוש ארצות לחלה:  מארץ ישראל ועד כזיב, חלה אחת.  מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, שתי חלות אחת לאור, ואחת לכוהן; של אור, יש לה שיעור, ושל כוהן, אין לה שיעור.  ומן הנהר ומן אמנה ולפנים, שתי חלות אחת לאור ואחת לכוהן; של אור, אין לה שיעור, ושל כוהן, יש לה שיעור, וטבול יום אוכלה.  רבי יוסי אומר, אינו צריך טבילה.  ואסורה לזבים ולזבות ולנידות וליולדות.  ונאכלת עם הזר על השולחן, ונתנת לכל כוהן.

ד,ט  ואלו ניתנין לכל כוהן החרמין, והבכורות, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור, הזרוע, והלחיים, והקיבה, וראשית הגז, ושמן שריפה, וקודשי המקדש, והביכורים; רבי יהודה אוסר בביכורים.  כרשיני תרומה רבי עקיבה מתיר, וחכמים אוסרין.

ד,י  ניתאי איש תקוע הביא חלות מבית תור, ולא קיבלו ממנו.  אנשי אלכסנדריה הביאו חלותיהן מאלכסנדריה, ולא קיבלו מהן.  אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהן קודם לעצרת, ולא קיבלו מהן, מפני הכתוב שבתורה "וחג הקציר ביכורי מעשיך, אשר תזרע בשדה" (שמות כג,טז).

ד,יא  בן אטיטס העלה בכורות מבבל, ולא קיבלו ממנו.  יוסף הכוהן הביא ביכוריו יין ושמן, ולא קיבלו ממנו.  אף הוא העלה את בניו ואת בני ביתו, לעשות פסח קטן בירושלים, והחזירוהו, שמא ייקבע הדבר חובה.  אריסטון הביא ביכוריו מאפמיה, וקיבלו ממנו מפני שאמרו, הקונה בסוריה, כקונה בפרוור של ירושלים.

 


 

מסכת עורלה פרק א

א,א  הנוטע לסייג ולקורות, פטור מן העורלה.  רבי יוסי אומר, אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב, והחיצון פטור.

א,ב  עת שבאו אבותינו לארץ, ומצאו נטוע פטור; נטעו אף על פי שלא כבשו, חייב.  הנוטע לרבים, חייב; רבי יהודה פוטר.  הנוטע ברשות הרבים, והנוכרי שנטע, והגזלן שנטע, והנוטע בספינה, והעולה מאליו חייב בעורלה.

א,ג  אילן שנעקר והסלע עימו, שטפו נהר והסלע עימו אם יכול לחיות, פטור; ואם לאו, חייב.  נעקר הסלע מצידו, או זיעזעתו המחרשה, או שזיעזעו ועשאו בעפר אם יכול לחיות, פטור; ואם לאו, חייב.

א,ד  אילן שנעקר, ונשתייר בו שורש פטור.  כמה יהא בשורש רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא, כמחט של מיתון.

א,ה  אילן שנעקר ובו בריכה, והוא חייה ממנה חזרה הזקנה להיות כבריכה.  הבריכה שנה אחר שנה, ונפסקה מונה משעה שנפסקה.  סיפוק גפנים, סיפוק על גבי סיפוק אף על פי שהבריכה בארץ, מותר.  רבי מאיר אומר, מקום שכוחה יפה, מותר; מקום שכוחה רע, אסור.  וכן בריכה שנפסקה, והיא מלאה פירות אם הוסיף במאתיים, אסור.

א,ו  נטיעה של עורלה ושל כלאי הכרם, שנתערבו בנטיעות הרי זה לא ילקוט; ואם לקט יעלו באחד ומאתיים, ובלבד שלא יתכוון וילקוט.  רבי יוסי אומר, אף יתכוון וילקוט, ויעלו באחד ומאתיים.

א,ז  העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותרין בעורלה וברבעי ובנזיר, ואסורין באשרה.  רבי יוסי אומר, הסמדר אסור, מפני שהוא פרי.  רבי אליעזר אומר, אף המעמיד בסרף העורלה, אסור.  אמר רבי יהושוע, שמעתי בפירוש, שהמעמיד בסרף העלין, ובסרף העיקרין מותר; בסרף הפגין אסור, מפני שהוא פרי.

א,ח  הענקוקלות והחרצנין והזוגין והתמד שלהן, קליפי רימון והנץ שלו, קליפי אגוזין והגלעינין אסורין בעורלה ובאשרה ובנזיר, ומותרין ברבעי.  והנובלות, כולן אסורות.

א,ט  רבי יוסי אומר, נוטעין ייחור של עורלה; ואין נוטעין אגוז של עורלה, מפני שהוא פרי.  ואין מרכיבין כפנייות של עורלה.

 

מסכת עורלה פרק ב

ב,א  תרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, החלה, והביכורים עולין באחד ומאה, ומצטרפין זה עם זה, וצריך להרים.  העורלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתיים, ומצטרפין זה עם זה, ואינו צריך להרים.  רבי שמעון אומר, אינן מצטרפין; רבי אלעזר אומר, מצטרפין בנותן טעם, אבל לא לאסור.

ב,ב  התרומה מעלה את העורלה, והעורלה את התרומה.  כיצד:  סאה תרומה שנפלה למאה, ואחר כך נפלו שלושת קבין עורלה, או שלושת קבין של כלאי הכרם זו היא שהתרומה מעלה את העורלה, והעורלה את התרומה.

ב,ג  העורלה מעלה את הכלאיים, והכלאיים את העורלה, והעורלה את העורלה.  כיצד:  סאה עורלה שנפלה למאתיים, ואחר כך נפלה סאה ועוד עורלה, או סאה ועוד של כלאי הכרם זו היא שהעורלה מעלה את הכלאיים, והכלאיים את העורלה, והעורלה את העורלה.

ב,ד  כל המחמץ והמתבל מדמע בתרומה, ובעורלה ובכלאי הכרם אוסר.  בית שמאי אומרים, אף מטמא; בית הלל אומרים, לעולם אינו מטמא, עד שיהא בו כביצה.

ב,ה  דוסתאי איש כפר יתמה היה מתלמידי בית שמאי, ואמר, שאלתי את שמאי הזקן ואמר, לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה.

ב,ו  ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל מדמע להחמיר, מין במינו; להקל ולהחמיר, מין בשאינו מינו.  כיצד:  שאור של חיטים שנפל לתוך עיסה של חיטים, ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות באחד ומאה, בין שאין בו לעלות באחד ומאה אסור; אין בו לעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ, בין שאין בו כדי לחמץ אסור.

ב,ז  להקל ולהחמיר, מין בשאינו מינו, כיצד:  גריסין שנתבשלו עם העדשים, ויש בהן בנותן טעם בין שיש בהן לעלות באחד ומאה, ובין שאין בהן לעלות באחד ומאה אסור; אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן לעלות באחד ומאה, ובין שאין בהן לעלות באחד ומאה מותר.

ב,ח  שאור של חולין שנפל לתוך עיסת חולין, ויש בו כדי לחמץ, ואחר כך נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם, ויש בו כדי לחמץ אסור.

ב,ט  שאור של חולין שנפל לתוך עיסה, וחימצה, ואחר כך נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם, ויש בו כדי לחמץ אסור; ורבי שמעון מתיר.

ב,י  תבלין שניים שלושה שמות ממין אחד, או שלושה אסור, ומצטרפין.  רבי שמעון אומר, שני שמות ממין אחד, או שני מינין משם אחד אינן מצטרפין.

ב,יא  שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחימצו רבי אליעזר אומר, אחר האחרון אני בא; וחכמים אומרים, כיון שנפל איסור בין בתחילה בין בסוף לעולם אינו אוסר, עד שיהא בו כדי לחמץ.

ב,יב  יועזר איש הבירה היה מתלמידי בית שמאי, ואמר, שאלתי את רבן גמליאל הזקן שהיה עומד בשער המזרח, ואמר, לעולם אינו אוסר, עד שיהא בו כדי לחמץ.

ב,יג  כלים שסכן בשמן טמא, וחזר וסכן בשמן טהור, או שסכן בשמן טהור, וחזר וסכן בשמן טמא רבי אליעזר אומר, אחר הראשון אני בא; וחכמים אומרים, אחר האחרון.

ב,יד  שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך עיסה, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, נצטרפו וחימצו אסור לזרים, ומותר לכוהנים; רבי שמעון מתיר לזרים ולכוהנים.

ב,טו  תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך קדירה, לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל, ונצטרפו ותיבלו אסור לזרים, ומותר לכוהנים; רבי שמעון מתיר לזרים ולכוהנים.

ב,טז  חתיכה של קודשי קודשים, ושל פיגול, ושל נותר, שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים, ומותר לכוהנים; רבי שמעון מתיר לזרים ולכוהנים.

ב,יז  בשר קודשי קודשים ובשר קודשים קלים, שנתבשלו עם בשר התאווה אסור לטמאים, ומותר לטהורים.

 

מסכת עורלה פרק ג

ג,א  בגד שצבעו בקליפי עורלה, יידלק.  נתערב באחרים, כולם יידלקו, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, יעלה באחד ומאתיים.

ג,ב  הצובע מלוא הסיט בקליפי עורלה, וארגו בבגד, ואין ידוע איזה הוא רבי מאיר אומר, יידלק הבגד; וחכמים אומרים, יעלה באחד ומאתיים.

ג,ג  האורג מלוא הסיט מצמר הבכור בבגד, יידלק הבגד; משיער נזיר ומפטר חמור בשק, יידלק השק.  ובמוקדשין, מקדשין כל שהן.

ג,ד  תבשיל שבישלו בקליפי עורלה, יידלק; נתערב באחרים, יעלה באחד ומאתיים.

ג,ה  תנור שהסיקו בקליפי עורלה, ואפה בו את הפת תידלק הפת; נתערבה באחרות, תעלה באחד ומאתיים.

ג,ו  מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם, יידלקו; נתערבו באחרות כולן יידלקו, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, יעלו באחד ומאתיים.

ג,ז  שהיה רבי מאיר אומר, את שדרכו למנות, מקדש.  וחכמים אומרים, אינו מקדש אלא שישה דברים; רבי עקיבה אומר, שבעה.

ג,ח  ואלו הן אגוזי פרך, ורימוני בדן, וחבייות סתומות, וחולפות תרדין, וקולסי אכרוב, ודלעת יונית; רבי עקיבה אומר, אף כיכרות של בעל הבית.  הראוי לעורלה, עורלה; ולכלאי הכרם, כלאי הכרם.

ג,ט  [ח] כיצד:  נתפצעו האגוזים, נתפרדו הרימונים, נתפתחו החבייות, נתחתכו הדלועים, נתפרסו הכיכרות יעלו באחד ומאתיים.

ג,י  [ט] ספק העורלה בארץ ישראל אסור, ובסוריה מותר; ובחוצה לארץ יורד ולוקח, ובלבד שלא יראנו לוקט.  כרם שהוא נטוע ירק, וירק נמכר חוצה לו בארץ ישראל אסור, ובסוריה מותר; ובחוצה לארץ יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד.  החדש, אסור מן התורה בכל מקום.  והעורלה, הלכה.  והכלאיים, מדברי סופרים.

 


 

מסכת ביכורים פרק א

א,א  יש מביאין ביכורים וקורין, מביאין ולא קורין; ויש שאינן מביאין.  ואלו שאינן מביאין הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד או לתוך של רבים, המבריך מתוך של יחיד לתוך שלו או מתוך של רבים לתוך שלו.  הנוטע לתוך שלו והמבריך לתוך שלו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע הרי זה אינו מביא; רבי יהודה אומר, כזה מביא.

א,ב  ומאיזה טעם אינו מביא משום שנאמר "ראשית, ביכורי אדמתך, תביא" (שמות כג,יט; שמות לד,כו), עד שיהו כל הגידולין מאדמתך.  האריסין והחכורות והסיקריקון והגזלן אין מביאין מאותו הטעם, משום שנאמר "ראשית, ביכורי אדמתך".

א,ג  אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים; לא מתמרים שבהרים, ולא מפירות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינן מן המובחר.  אין מביאין הביכורים קודם לעצרת.  אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת, ולא קיבלו מהם, מפני הכתוב שבתורה "וחג הקציר ביכורי מעשיך, אשר תזרע בשדה" (שמות כג,טז).

א,ד  אלו מביאין ולא קורין הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו" (דברים כו,ג); אם הייתה אימו מישראל, מביא וקורא.  וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אומר אלוהי אבות ישראל; וכשהוא מתפלל בבית הכנסת, אומר אלוהי אבותיכם.  ואם הייתה אימו מישראל, אומר אלוהי אבותינו.

א,ה  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, האישה בת גרים לא תינשא לכהונה, עד שתהא אימה מישראל; אחד גרים ואחד עבדים משוחררים, אפילו עד עשרה דורות, עד שתהא אימן מישראל.  האפיטרופין העבד והשליח והאישה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין, שאינן יכולין לומר "אשר נתת לי, ה'" (דברים כו,י).

א,ו  הקונה שני אילנות בתוך של חברו, מביא ואינו קורא; רבי מאיר אומר, מביא וקורא.  יבש המעיין, ונקצץ האילן מביא ואינו קורא; רבי יהודה אומר, מביא וקורא.  מהחג ועד חנוכה, מביא ואינו קורא; רבי יהודה בן בתירה אומר, מביא וקורא.

א,ז  הפריש את ביכוריו, ומכר את שדהו מביא ואינו קורא.  השני מאותו המין, אינו מביא; ממין אחר, מביא וקורא.  רבי יהודה אומר, אף מאותו המין מביא וקורא.

א,ח  המפריש את ביכוריו, נמקו, נבזזו, נגנבו, אבדו, או שנטמאו מביא אחרים תחתיהן, ואינו קורא; והשניים, אין חייבין עליהן חומש.  נטמאו בעזרה נופץ, ואינו קורא.

א,ט  ומניין שהוא חייב באחריותן, עד שיביאם להר הבית:  שנאמר "ראשית, ביכורי אדמתך, תביא, בית ה' אלוהיך" (שמות כג,יט; שמות לד,כו) מלמד שהוא חייב באחריותן, עד שיביאם להר הבית.  הרי שהביא ממין אחד וקרא, חזר והביא ממין אחר הרי זה אינו קורא.

א,י  ואלו מביאין וקורין, מהעצרת ועד החג משבעת המינין, מפירות שבהרים, מתמרים שבעמקים, ומזיתי שמן שהן מעבר לירדן; רבי יוסי הגלילי אומר, אין מביאין ביכורים מעבר לירדן, שאינה ארץ זבת חלב ודבש.

א,יא  הקונה שלושה אילנות בתוך של חברו, מביא וקורא; רבי מאיר אומר, אפילו שניים.  קנה אילן וקרקעו, מביא וקורא; רבי יהודה אומר, אף בעלי האריסות והחכורות מביאין וקורין.

 

מסכת ביכורים פרק ב

ב,א  התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה וחומש, ואסורין לזרים; והן נכסי כוהן, ועולין באחד ומאה, וטעונין רחיצת ידיים והערב שמש.  הרי אלו בתרומה ובביכורים, מה שאין כן במעשר.

ב,ב  יש במעשר ובביכורים מה שאין כן בתרומה:  שהמעשר והביכורים טעונים הבאת מקום, וטעונין וידוי, ואסורין לאונן; רבי שמעון מתיר.  וחייבין בביעור; רבי שמעון פוטר.  ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים, וגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים אף לבהמה; רבי שמעון מתיר.  הרי אלו במעשר ובביכורים, מה שאין כן בתרומה.

ב,ג  ויש בתרומה ובמעשר מה שאין כן בביכורים:  שהתרומה והמעשר אוסרין את הגורן, ויש להן שיעור, ונוהגין בכל הפירות, בפני הבית ושלא בפני הבית, ובאריסין ובחכורות ובסיקריקון ובגזלן.  הרי אלו בתרומה ובמעשר, מה שאין כן בביכורים.

ב,ד  ויש בביכורים מה שאין כן בתרומה ובמעשר:  שהביכורים נקנין במחובר לקרקע, ועושה אדם כל שדהו ביכורים, וחייב באחריותן, וטעונין קרבן ושיר ותנופה ולינה.

ב,ה  תרומת מעשר שווה לביכורים בשתי דרכים, ולתרומה בשתי דרכים:  ניטלת מן הטהור על הטמא, ושלא מן המוקף כביכורים; ואוסרת את הגורן, ויש לה שיעור כתרומה.

ב,ו  אתרוג שווה לאילן בשלושה דרכים, ולירק בדרך אחד:  שווה לאילן, בעורלה וברבעי ובשביעית; ולירק, שבשעת לקיטתו עישורו, דברי רבן גמליאל.  רבי אליעזר אומר, שווה לאילן בכל דבר.

ב,ז  דם מהלכי שתיים שווה לדם בהמה, להכשיר את הזרעים; ודם השרץ, אין חייבין עליו.

ב,ח  כוי יש בו דרכים שווה לחיה, ויש בו דרכים שווה לבהמה, ויש בו דרכים שווה לחיה ולבהמה, ויש בו דרכים שאינו שווה לא לחיה ולא לבהמה.

ב,ט  כיצד שווה לחיה:  דמו טעון כיסוי כדם החיה.  ואין שוחטין אותו ביום טוב; ואם שחטו, אין מכסין את דמו.  וחלבו מטמא טומאת נבילה כחיה, וטומאתו בספק.  ואין פודין בו פטר חמור.

ב,י  כיצד שווה לבהמה:  חלבו אסור כחלב הבהמה, ואין חייבין עליו כרת.  ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים.  וחייב בזרוע ובלחיים ובקיבה; רבי אלעזר פוטר, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

ב,יא  כיצד אינו שווה לא לחיה ולא לבהמה:  אסור משום כלאיים עם החיה ועם הבהמה.  הכותב חיתו ובהמתו לבנו, לא כתב לו את הכוי.  אם אמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה, הרי זה נזיר.  ושאר כל הדרכים שווה לחיה ולבהמה:  טעון שחיטה כזה וכזה, ומטמא משום נבילה ומשום אבר מן החי כזה וכזה.

 

מסכת ביכורים פרק ג

ג,א  כיצד מפרישין את הביכורים:  יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר; וקושרן בגמי ואומר, הרי אלו ביכורים.  רבי שמעון אומר, אף על פי כן חוזר וקורא אותם ביכורים, מאחר שיתלשו מן הקרקע.

ג,ב  כיצד מעלים את הביכורים:  כל העיירות שבמעמד, מתכנסות לעירו של מעמד; ובאין ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים.  ולמשכים, היה הממונה אומר "קומו ונעלה ציון, אל ה' אלוהינו" (ירמיהו לא,ה).

ג,ג  הקרובים מביאין תאנים וענבים, והרחוקים מביאין גרוגרות וצימוקים.  והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו; והחליל מכה לפניהם, עד שהן מגיעין קרוב לירושלים.  הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם, ועטרו את ביכוריהן.  והפחות והסגנים והגזברין יוצאין לקראתם; לפי כבוד הנכנסין, היו יוצאין.  וכל בעלי אומנייות שבירושלים עומדין לפניהם, ושואלין בשלומן, אחינו אנשי מקום פלוני, באתם בשלום.

ג,ד  החליל מכה לפניהם, עד שהן מגיעין להר הבית.  הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל את הסל על כתפו ונכנס, עד שהוא מגיע לעזרה.  ודיברו הלויים בשיר, "ארוממך ה', כי דיליתני; ולא שימחת אויביי, לי" (תהילים ל,ב).

ג,ה  הגוזלות שעל גבי הסלים, היו עולות.  ומה שבידן, ניתנין לכוהנים.

ג,ו  עודהו שהסל על כתפו, קורא מ"הגדתי היום לה' אלוהיך" (דברים כו,ג), עד שהוא גומר את כל הפרשה; רבי יהודה אומר עד "ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה).  הגיע ל"ארמי אובד אבי", מוריד הסל מכתפו ואוחז בשפתותיו, וכוהן מניח את ידו תחתיו ומניף, וקורא מ"ארמי אובד אבי" עד שהוא גומר את כל הפרשה.  הניחו בצד המזבח, והשתחווה ויצא.

ג,ז  בראשונה, כל מי שהוא יודע לקרות, קורא; וכל מי שאינו יודע לקרות, מקרין אותו.  נמנעו מלהביא; התקינו שיהו מקרין את מי שהוא יודע, ואת מי שאינו יודע.

ג,ח  העשירים מביאין את ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותן בסלי נצרים של ערבה קלופה; הסלים והביכורים ניתנין לכוהנים.

ג,ט  רבי שמעון בן ננס אומר, מעטרין את הביכורים חוץ משבעת המינין; רבי עקיבה אומר, אין מעטרין את הביכורים אלא משבעת המינים.

ג,י  רבי שמעון אומר, שלוש מידות בביכורים הביכורים, ותוספת הביכורים, ועיטור הביכורים.  תוספת הביכורים, מין במינו; ועיטור הביכורים, מין בשאינו מינו.  תוספת הביכורים נאכלת בטהרה, ופטורה מן הדמאי; ועיטור הביכורים, חייבת בדמאי.

ג,יא  אימתיי אמרו תוספת הביכורים כביכורים, בזמן שהיא באה מן הארץ; ואם אינה באה מן הארץ, אינה כביכורים.

ג,יב  ולמה אמרו הביכורים הן נכסי כוהן שהוא קונה מהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו, והאישה בכתובתה, וספר תורה.  רבי יהודה אומר, אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה; וחכמים אומרין, נותנין אותן לאנשי משמר, והן מחלקין ביניהן, כקודשי המקדש.


Index              Poster