מ ש נ ה ס ד ר   מ ו ע ד מסכת שבת פרק א א,א  יציאות השבת שתיים שהן ארבע בפנים, ושתיים שהן ארבע בחוץ.  כיצד:  העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא העני חייב, ובעל הבית פטור; פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס בעל הבית חייב, והעני פטור.  פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורין; פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין. א,ב  לא יישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, עד שיתפלל; ולא ייכנס לא למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול, ולא לדון.  ואם התחילו, אין מפסיקין; מפסיקין לקרית שמע, ואין מפסיקין לתפילה. א,ג  לא ייצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח וייצא; ולא הלבלר בקולמוסו.  ולא יפלה את כליו ולא יקרא, לאור הנר.  באמת, החזן רואה מהיכן התינוקות קורין; אבל הוא לא יקרא.  כיוצא בו, לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה.  [ד] אלו מהלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כשעלו לבקרו.  נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל; שמונה עשר דבר גזרו, בו ביום. א,ד  [ה] בית שמאי אומרין, אין שורין דיו סמנין וכרשינין, אלא כדי שיישורו מבעוד יום; ובית הלל מתירין. א,ה  [ו] בית שמאי אומרין, אין נותנין אונין של פשתן בתוך התנור, אלא כדי שיהבילו, ולא את הצמר ליורה, אלא כדי שיקלוט את העין; ובית הלל מתירין. א,ו  בית שמאי אומרין, אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום; ובית הלל מתירין. א,ז  בית שמאי אומרין, אין מוכרין לנוכרי ולא טוענין עימו ולא מגביהין עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב; ובית הלל מתירין. א,ח  בית שמאי אומרין, אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נוכרי, אלא כדי שייעשו מבעוד יום; ובכולן בית הלל מתירין עם השמש. א,ט  אמר רבן שמעון בן גמליאל, נוהגין היו בית אבא שנותנין כלי לבן שלהם לכובס נוכרי, שלושת ימים קודם לשבת.  ושווין אלו ואלו, שטוענין בקורת בית הבד, ובעיגולי הגת. א,י  אין צולין בשר ובצל וביצה, אלא כדי שייצולו.  אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה, ולא חררה על גבי הגחלים, אלא כדי שיקרמו פניה; רבי אליעזר אומר, כדי שיקרום התחתון שלה. א,יא  משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה.  ומחיזין את האור במדורת בית המוקד; ובגבולין, כדי שייצת האור ברובן.  רבי יהודה אומר, אף בפחמין כל שהוא.   מסכת שבת פרק ב ב,א  במה מדליקין, ובמה אין מדליקין:  אין מדליקין לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, ולא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים.  לא בזפת, ולא בשעווה, ולא בשמן קיק, ולא בשמן שריפה, ולא באליה, ולא בחלב.  נחום המדי אומר, מדליקין בחלב מבושל; וחכמים אומרים, אחד מבושל ואחד שאינו מבושל, אין מדליקין בו. ב,ב  אין מדליקין שמן שריפה ביום טוב.  רבי ישמעאל אומר, אין מדליקין בעטרן, מפני כבוד השבת; וחכמים מתירין בכל השמנים בשמן שומשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן, ובנפט.  רבי טרפון אומר, אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. ב,ג  כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו, אלא פשתן; וכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים, אלא פשתן.  פתילת הבגד שקיפלה ולא היבהבה רבי אליעזר אומר, טמאה היא, ואין מדליקין בה; רבי עקיבה אומר, טהורה היא, ומדליקין בה. ב,ד  לא ייקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן, וייתננה על פי הנר, בשביל שתהא מנטפת, ואפילו היא של חרס; ורבי יהודה מתיר.  אם חיברה היוצר מתחילה מותר, מפני שהוא כלי אחד.  לא ימלא אדם קערה שמן, וייתננה בצד הנר, וייתן ראש הפתילה בתוכה, בשביל שתהא שואבת; ורבי יהודה מתיר. ב,ה  המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גויים, מפני לסטים, או מפני רוח רעה, ואם בשביל החולה שיישן פטור; כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה חייב.  רבי יוסי פוטר בכולן, חוץ מן הפתילה, מפני שהוא עושה פחם. ב,ו  על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר.  [ז] שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת, עם חשיכה עישרתן, עירבתן, הדליקו את הנר.  ספק חשיכה, ספק לא חשיכה אין מעשרין את הוודאי, ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות; אבל מעשרין את הדמאי, ומערבין, וטומנין את החמין.   מסכת שבת פרק ג ג,א  כירה שהסיקוה בקש או בגבבה, נותנין עליה תבשיל.  בגפת ובעצים לא ייתן עד שיגרוף, או עד שייתן את האפר.  בית שמאי אומרין, חמין אבל לא תבשיל; בית הלל אומרין, חמין ותבשיל.  בית שמאי אומרין, נוטלין ולא מחזירין; בית הלל אומרין, אף מחזירין.  [ב] תנור שהסיקוהו בקש או בגבבה, לא ייתן בין בתוכו בין מעל גביו.  וכופח שהסיקוהו בקש או בגבבה, הרי הוא ככיריים; בגפת או בעצים, הרי הוא כתנור. ג,ב  [ג] אין נותנין ביצה בצד המיחם, בשביל שתתגלגל; ולא יפקיענה בסודרין.  רבי יוסי מתיר.  לא יטמננה בחול ובאבק דרכים, בשביל שתיצלה. ג,ג  [ד] מעשה שעשו אנשי טבריה, הביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין.  אמרו להם חכמים, אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת, אסורין ברחיצה ובשתייה; ואם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב, אסורין ברחיצה ומותרין בשתייה.  מולייר הגרוף, שותין ממנו בשבת; אנטיכי אף על פי שהיא גרופה, אין שותין ממנה. ג,ד  [ה] מיחם שפינהו לא ייתן לתוכו צונן, בשביל שייחמו; אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס, כדי להפשירן.  הלפס והקדירה שהעבירן מרותחין, לא ייתן לתוכן תבלין; אבל נותן הוא לתוך הקערה, או לתוך התמחוי.  רבי יהודה אומר, לכול הוא נותן, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. ג,ה  [ו] אין נותנין כלי תחת הנר לקבל את השמן; ואם נתנו מבעוד יום, מותר.  אין ניאותין ממנו, לפי שאינו מן המוכן.  מטלטלין נר חדש, אבל לא ישן; רבי שמעון אומר, כל הנרות מטלטלין, חוץ מן הנר הדולק בשבת.  נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות; לא ייתן לתוכו מים, מפני שהוא מכבה.   מסכת שבת פרק ד ד,א  במה טומנין, ובמה אין טומנין:  אין טומנין לא בגפת, ולא בזבל, ולא במלח, ולא בסיד, ולא בחול בין לחים בין יבשים.  לא בתבן, ולא בזוגין, ולא במוכין, ולא בעשבים בזמן שהן לחים; אבל טומנין בהן יבשים.  טומנין בכסות, ובפירות, ובכנפי יונה, ובנעורת של פשתן, ובנסורת של חרשים; רבי יהודה אוסר בדקה, ומתיר בגסה. ד,ב  טומנין בשלחין, ומטלטלין אותן; בגיזי צמר, ואין מטלטלין אותן.  כיצד יעשה:  נוטל את הכסות, והן נופלות.  רבי אלעזר בן עזריה אומר, קופה מטה על צידה, ונוטל שמא ייטול, ואינו יכול להחזיר; וחכמים אומרים, נוטל ומחזיר.  אם לא כיסהו מבעוד יום, לא יכסנו משתחשך; כיסהו ונתגלה, מותר לכסותו.  ממלא את הקיתון ונותן תחת הכר, או תחת הכסת.   מסכת שבת פרק ה ה,א  במה בהמה יוצאה, ובמה אינה יוצאה:  יוצא הגמל באפסר, והנאקה בחטם, והלובדקיס בפרומביא, והסוס בשיר; וכל בעלי השיר יוצאין בשיר, ונמשכין בשיר, ומזין עליהן, וטובלין במקומן. ה,ב  חמור יוצא במרדעת, בזמן שהיא קשורה לו.  הזכרים יוצאין לבובין; והרחלים יוצאות שחוזות, כבולות וכבונות.  והעיזים צרורות.  רבי יוסי אוסר בכולן, חוץ מן הרחלים הכבונות; רבי יהודה אומר, עיזים יוצאות צרורות לייבש, אבל לא ליחלב. ה,ג  ובמה אינה יוצאה:  לא ייצא הגמל במטוטלת, לא עקוד ולא רגול; וכן שאר כל הבהמה.  לא יקשור גמלים זה בזה, וימשוך; אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו, ובלבד שלא יכרוך. ה,ד  אין חמור יוצא במרדעת, בזמן שאינה קשורה לו; ולא בזוג, אף על פי שהוא פקוק; ולא בסולם שבצווארו, ולא ברצועה שברגלו.  ואין התרנגולין יוצאין בחוטין, ולא ברצועות שברגליהן.  אין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהן, ואין הרחלים יוצאות חנונות.  ואין העגל יוצא בגימון; ולא פרה בעור הקופד, ולא ברצועה שבין קרניה.  פרתו של רבי אלעזר בן עזריה הייתה יוצאה ברצועה שבין קרניה, שלא כרצון חכמים.   מסכת שבת פרק ו ו,א  במה אישה יוצאה, ובמה אינה יוצאה:  לא תצא אישה לא בחוטי צמר, ולא בחוטי פשתן, ולא ברצועות, שבראשה; ולא תטבול בהם, עד שתרפם.  ולא בטוטפת, ולא בסנבוטין, בזמן שאינן תפורין, ולא בכבול ברשות הרבים; ולא בעיר של זהב, ולא בקטלה, ולא בנזמים, ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה.  ואם יצאת, אינה חייבת חטאת. ו,ב  לא ייצא האיש בסנדל המסומר, ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה, לא בתפילה, ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה, ולא בשריין, ולא בקסדה, ולא במגפיים.  ואם יצא, אינו חייב חטאת. ו,ג  לא תצא אישה במחט נקובה, ולא בטבעת שיש עליה חותם, לא בכוכלייר, ולא בכוכלת, ולא בצלוחית של פלייטון.  ואם יצאת, חייבת חטאת, דברי רבי מאיר; וחכמים פוטרין בכוכלת ובצלוחית של פלייטון. ו,ד  לא ייצא האיש לא בסיף, ולא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח.  ואם יצא, חייב חטאת.  רבי אליעזר אומר, תכשיטין הן לו; וחכמים אומרים, אינן לו אלא גנאי, שנאמר "וכיתתו חרבותם לאיתים, וחניתותיהם למזמרות" (ישעיהו ב,ד).  בירית טהורה, ויוצאין בה בשבת; כבלים טמאין, ואין יוצאין בהן. ו,ה  יוצאה אישה בחוטי שיער, בין משלה ובין משל חברתה ובין משל בהמה, בטוטפת ובסנבוטין בזמן שהן תפורין; ובכבול ובפיאה נוכרית בחצר; ובמוך שבאוזנה, במוך שבסנדלה, במוך שהתקינה לנידתה; בפלפל ובגרגר מלח, ובכל דבר שתיתן לתוך פיה, ובלבד שלא תיתן כתחילה בשבת.  ואם נפל, לא תחזיר.  שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר, וחכמים אוסרין. ו,ו  יוצאין בסלע שעל הצינית.  הבנות יוצאות בחוטין, אפילו בקיסמין שבאוזניהם.  ערבייות רעולות, ומדייות פרופות.  וכל אדם, אלא שדיברו חכמים בהווה. ו,ז  פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע, ובלבד שלא תפרוף כתחילה בשבת. ו,ח  הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אוסר.  אם יש לו בית קיבול כתיתין, טמא.  סמוכות שלו, טמאין מדרס; ויוצאין בהן בשבת, ונכנסין בהן לעזרה.  הכיסא וסמוכות שלו, טמאין מדרס; ואין יוצאין בהן בשבת, ואין נכנסין בהן לעזרה.  אנקטמין טהורין, ואין יוצאין בהן. ו,ט  הבנים יוצאין בקשרים, ובני מלכים בזוגין.  וכל אדם, אלא שדיברו חכמים בהווה. ו,י  יוצאין בביצת החרגול, ובשן של שועל, ובמסמר הצלוב, משום רפואה, דברי רבי יוסי; רבי מאיר אוסר, אף בחול, משום דרכי האמורי.   מסכת שבת פרק ז ז,א  כלל גדול אמרו בשבת:  כל השוכח עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת; והיודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת.  והיודע שהיא שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה; והעושה מלאכות הרבה, מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת. ז,ב  אבות מלאכות ארבעים חסר אחת:  החורש, והזורע, והקוצר, והמעמר, והדש, והזורה, והבורר, והטוחן, והמרקד, והלש, והאופה, הגוזז את הצמר, והמלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטווהו, והמסך, והעושה שני בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע שני חוטין, הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד צבי, והשוחטו, והמפשיטו, והמולחו, והמעבדו, והמוחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותות, הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, והמכה בפטיש, והמוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. ז,ג  ועוד כלל אחר אמרו:  כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו הוציאו בשבת, חייב עליו חטאת; וכל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו הוציאו בשבת, אינו חייב אלא למצניעו. ז,ד  המוציא תבן, כמלוא פי פרה.  עצה, כמלוא פי גמל.  עמיר, כמלוא פי טלה.  עשבים, כמלוא פי גדי.  עלי שום ועלי בצלים לחים, כגרוגרת; ויבשים, כמלוא פי גדי.  ואין מצטרפין זה עם זה, מפני שלא שוו בשיעוריהן.  המוציא אוכלים, כגרוגרת.  מצטרפין זה עם זה, מפני ששוו בשיעוריהן חוץ מקליפיהן, וגרעיניהן, ועוקציהן, וסובן, ומורסנן; רבי יהודה אומר, חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עימהן.   מסכת שבת פרק ח ח,א  המוציא יין, כדי מזיגת הכוס.  חלב, כדי גמיאה.  דבש, כדי ליתן על הכתית.  שמן, כדי לסוך אבר קטן.  מים, כדי לשוף את הקילורית.  ושאר כל המשקין, ברביעית; וכל השופכין, ברביעית.  רבי שמעון אומר, כולן ברביעית; לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא למצניען. ח,ב  המוציא חבל, כדי לעשות אוזן לקופה.  גמי, כדי לעשות תלוי לנפה וכברה; רבי יהודה אומר, כדי ליטול ממנו מידת מנעל לקטן.  נייר, כדי לכתוב עליו קשר מוכסין; המוציא קשר מוכסין, חייב.  נייר פסול, כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון. ח,ג  עור, כדי לעשות קמיע.  קלף, כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא "שמע ישראל" (דברים ו,ד).  דיו, כדי לכתוב שתי אותות.  כוחל, כדי לכחול עין אחת.  זפת וגופרית, כדי לעשות נקב.  שעווה, כדי ליתן על פי נקב קטן. ח,ד  דבק, כדי ליתן בראש השבשבת.  חרסית, כדי לעשות פי כור של צורפי זהב; רבי יהודה אומר, כדי לעשות פטפוט.  סובין, כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב.  סיד, כדי לסוד קטנה שבבנות; רבי יהודה אומר, כדי לעשות כנכול; רבי נחמיה אומר, כדי לעשות אנטיפי. ח,ה  אדמה, כחותם המרצופין, דברי רבי עקיבה; וחכמים אומרים, כחותם האיגרות.  זבל וחול דק, כדי לזבל קלח של אכרוב, דברי רבי עקיבה; וחכמים אומרים, כדי לזבל כרישה.  חול גס, כדי ליתן על מלוא כף סיד.  קנה, כדי לעשות קולמוס; אם היה עבה או מרוצץ כדי לבשל ביצה קלה שבביצים, טרופה ונתונה באלפס. ח,ו  עצם, כדי לעשות תורבד; רבי יהודה אומר, כדי לעשות חף.  זכוכית, כדי לגרוד בה ראש הכדכד.  צרור אבן, כדי לזרוק בעוף; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, כדי לזרוק בבהמה. ח,ז  חרס, כדי ליתן בין פצים לחברו, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, כדי לחתות בו את האור; רבי יוסי אומר, כדי לקבל בו רביעית.  אמר רבי מאיר, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, "ולא יימצא במכיתתו, חרש, לחתות אש מיקוד" (ישעיהו ל,יד); אמר לו רבי יוסי, משם ראיה, "ולחשוף מים מגבא" (שם).   מסכת שבת פרק ט ט,א  אמר רבי עקיבה, מניין לעבודה זרה, שהיא מטמאה במשא כנידה:  שנאמר "תזרם כמו דווה, צא תאמר לו" (ישעיהו ל,כב) מה הנידה מטמא במשא, אף עבודה זרה מטמא במשא. ט,ב  מניין לספינה, שהיא טהורה שנאמר "דרך אונייה, בלב ים" (משלי ל,יט).  מניין לערוגה שהיא שישה על שישה טפחים, שזורעין בתוכה חמישה זירעונים ארבעה בארבע רוחות הערוגה, ואחת באמצעה:  שנאמר "כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה" (ישעיהו סא,יא) זרעה תצמיח לא נאמר, אלא "זירועיה תצמיח" (שם). ט,ג  מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי, שהיא טמאה:  שנאמר "היו נכונים, לשלושת ימים:  אל תיגשו, אל אישה" (שמות יט,טו).  מניין שמרחיצין את הקטן, ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (בראשית לד,כה).  מניין שקושרין לשון של זהורית, בראש שעיר המשתלח שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו" (ישעיהו א,יח). ט,ד  מניין לסיכה, שהיא כשתייה ביום הכיפורים:  אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנאמר "ותבוא כמים, בקרבו; וכשמן, בעצמותיו" (תהילים קט,יח). ט,ה  המוציא עצים, כדי לבשל ביצה קלה.  תבלין, כדי לתבל ביצה קלה; ומצטרפין זה עם זה.  קליפי אגוזים, וקליפי רימונים, אסטיס, ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן כסבכה.  מי רגליים, נתר, ובורית, קימוניא, ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן כסבכה; רבי יהודה אומר, כדי להעביר על הכתם. ט,ו  פלפלת, כל שהוא.  ועטרן, כל שהוא.  מיני בשמים ומיני מתכותיהן, כל שהן.  מעפר המזבח, מאבני המזבח, ממקק ספרים, ממקק מטפחותיהם כל שהן, מפני שמצניעין אותן לגונזן.  רבי יהודה אומר, אף המוציא ממשמשי עבודה זרה כל שהוא, שנאמר "ולא ידבק בידך מאומה, מן החרם" (דברים יג,יח). ט,ז  המוציא קופת הרוכלים אף על פי שיש בה מינין הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת.  זירעוני גינה, פחות מכגרוגרת; רבי יהודה בן בתירה אומר, חמישה.  זרע קישואין, שניים.  זרע דלועין, שניים.  זרע פול המצרי, שניים.  חגב חי, כל שהוא; מת, כגרוגרת.  ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהיא, שמצניעין אותה לרפואה.  רבי יהודה אומר, אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחק בו.   מסכת שבת פרק י י,א  המצניע לזרע, לדוגמה, ולרפואה הוציאו בשבת, חייב עליו כל שהוא; וכל אדם, אין חייבין עליו אלא כשיעורו.  חזר והכניסו, אינו חייב אלא כשיעורו. י,ב  המוציא אוכלים, ונתנן על האסקופה בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור, שלא עשה מלאכתו בבת אחת.  קופה שהיא מלאה פירות, ונתונה על האסקופה החיצונה אף על פי שרוב הפירות מבחוץ פטור, עד שיוציא את כל הקופה. י,ג  המוציא בין בימינו, בין בשמאלו, בתוך חיקו, או על כתפו חייב, שכן משא בני קהת.  לאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באוזנו, ובשיערו, ובאפונדתו ופיה למטן, בין אפונדתו לחלוקו, ובחופת חלוקו, במנעלו, ובסנדלו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין. י,ד  המתכוון להוציא לפניו, ובא לו לאחריו פטור; לאחריו, ובא לו לפניו חייב.  באמת, האישה החוגרת בסינר, בין מלפניה ובין מלאחריה חייבת, שכן ראוי להיות חוזר.  רבי יהודה אומר, אף במקבלי פטקין. י,ה  המוציא כיכר לרשות הרבים, חייב; הוציאוהו שניים, פטורין.  אם לא יכול אחד להוציאו, והוציאוהו שניים חייבין; רבי שמעון פוטר. י,ו  המוציא אוכלים פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו.  את החי במיטה פטור אף על המיטה, שהמיטה טפילה לו; את המת במיטה, חייב.  וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבילה, וכעדשה מן השרץ חייבין; ורבי שמעון פוטר. י,ז  [ו] הנוטל ציפורניו זו בזו או בשיניו, וכן שיערו, וכן שפמו, וכן זקנו, וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת רבי אליעזר מחייב חטאת, וחכמים אומרים משום שבות.  התולש מעציץ נקוב, חייב; ושאינו נקוב, פטור.  רבי שמעון פוטר בזה ובזה.   מסכת שבת פרק יא יא,א  הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד חייב; מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע רבי עקיבה מחייב, וחכמים פוטרין. יא,ב  כיצד:  שתי כצוצריות זו כנגד זו ברשות הרבים, המושיט והזורק מזו לזו פטור.  היו שתיהן בדייטי אחת המושיט חייב, והזורק פטור:  שכן הייתה עבודת הלויים; שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים מושיטין את הקרשים מזו לזו, אבל לא זורקין.  חולית הבור והסלע, שהן גבוהין עשרה ורוחבן ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן, חייב; פחות מכן, פטור. יא,ג  הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים, כזורק באוויר; למטה מעשרה טפחים, כזורק בארץ.  הזורק בארץ ארבע אמות, חייב.  זרק לתוך ארבע אמות, ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור; חוץ לארבע אמות, ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב. יא,ד  הזורק בים ארבע אמות, פטור.  אם היה רקק מים, ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות, חייב.  כמה הוא רקק מים, פחות מעשרה טפחים.  רקק מים, ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות, חייב. יא,ה  הזורק מן הים ליבשה, ומן היבשה לים, ומן הים לספינה, ומן הספינה לים, ומספינה לחברתה פטור.  ספינות קשורות זו בזו, מטלטלין מזו לזו; אם אינן קשורות אף על פי שהן מוקפות, אין מטלטלין מזו לזו. יא,ו  הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו קלטה אחר, קלטה כלב, או שנשרפה פטור.  זרק כדי לעשות חבורה, בין באדם בין בבהמה, ונזכר עד שלא נעשת חבורה פטור.  זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין, עד שתהא תחילתן וסופן שגגה.  תחילתן שגגה וסופן זדון, תחילתן זדון וסופן שגגה פטורין:  עד שתהא תחילתן וסופן שגגה.   מסכת שבת פרק יב יב,א  הבונה, כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא.  המסתת והמכה בפטיש ובמעצד והקודח כל שהוא, חייב.  זה הכלל:  כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה. יב,ב  החורש כל שהוא, המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב.  המלקט עצים לתקן, כל שהוא; ואם להסיק, כדי לבשל ביצה קלה.  המלקט עשבים לתקן, כל שהוא; ואם לבהמה, כמלוא פי גדי. יב,ג  הכותב בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד בין משני שמות, בין משני סמיונות, בכל לשון חייב.  אמר רבי יוסי, לא נתחייבו שתי אותות אלא משום רושם, שכך היו רושמין על קרשי המשכן, לידע איזה הוא בן זוגו.  אמר רבי יהודה, מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל, נוח מנחור, ודן מדנייאל, וגד מגדייאל. יב,ד  הכותב שתי אותות בעלם אחד, חייב.  כתב בדיו, בסם, ובסקרה, בקומוס ובקלקנתוס, ובכל דבר שהוא רושם, על שני כותלי זווייות, על שני לוחי פנקס, והן נהגין זה עם זה חייב.  הכותב על בשרו, חייב; והמסרט על בשרו רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושוע פוטר. יב,ה  כתב במשקין, ובמי פירות, ובאבק דרכים, ובאבק סופרים, ובכל דבר שאינו מתקיים פטור.  לאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, כתב אות אחת סמוך לכתב, כתב על גבי כתב, נתכוון לכתוב חית וכתב שני זיינין, אחת בארץ ואחת בקורה, על שני כותלי הבית, על שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור.  כתב אות אחת נוטריקון רבי יהושוע בן בתירה מחייב, וחכמים פוטרין. יב,ו  הכותב שתי אותות בשתי העלמות, אחת בשחרית ואחת בין הערבים רבן גמליאל מחייב, וחכמים פוטרין.   מסכת שבת פרק יג יג,א  רבי אליעזר אומר, האורג שלושה חוטין בתחילה, ואחד על האריג חייב; וחכמים אומרים, בין בתחילה, בין בסוף שיעורו שני חוטין. יג,ב  העושה שני בתי נירין בנירים, ובקירוס, בנפה, ובכברה, ובסל חייב.  התופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור שתי תפירות. יג,ג  הקורע בחמתו או על מתו, וכל המקלקלין פטורין; וכל המקלקל על מנת לתקן, שיעורו כמתקן. יג,ד  שיעור המלבן, והמנפץ, והצובע, והטווה שיעורו מלוא רוחב הסיט כפול; והאורג שני חוטין, שיעורו כמלוא הסיט. יג,ה  רבי יהודה אומר, הצד ציפור למגדל, וצבי לבית חייב; וחכמים אומרים, ציפור למגדל, וצבי לגינה ולחצר ולביברין.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל הביברין שווין:  זה הכלל כל שהוא מחוסר צידה, פטור; וכל שאינו מחוסר צידה, חייב. יג,ו  צבי שנכנס לבית, ונעל אחד בפניו חייב; נעלוהו שניים, פטורין.  אם לא יכול אחד לנעול, ונעלוהו שניים חייבין; ורבי שמעון פוטר. יג,ז  ישב אחד על הפתח ולא מילאהו, וישב השני ומילאהו השני חייב.  ישב הראשון על הפתח ומילאהו, ובא השני וישב לו בצידו אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב, והשני פטור.  למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו.   מסכת שבת פרק יד יד,א  שמונה שרצים האמורין בתורה הצדן והחובל בהן, חייב.  ושאר שקצים ורמשים החובל בהן, פטור.  והצדן לצורך, חייב; ושלא לצורך, פטור.  חיה ועוף שברשותו הצדן, פטור; והחובל בהן, חייב. יד,ב  אין עושין הילמי בשבת.  אבל עושה הוא מי מלח, וטובל בהן פיתו, ונותן לתוך התבשיל; אמר רבי יוסי, והלוא היא הילמי, בין מרובה בין מעוטה.  אלו הן מי מלח המותרין נותן שמן כתחילה לתוך המים, או לתוך המלח. יד,ג  אין אוכלין איזוביון בשבת, לפי שאינו מאכל בריאים; אבל אוכל הוא את יועזר, ושותה את אבוב רועה.  כל האוכלים אוכל אדם לרפואה, וכל המשקין הוא שותה חוץ ממי דקרים וכוס העיקרין, מפני שהן לירוקה; אבל שותה הוא מי דקרין לצמאו, וסך שמן העיקרין שלא לרפואה. יד,ד  החושש בשיניו, לא יגמא בהן את החומץ; אבל מטבל כדרכו, ואם נתרפא, נתרפא.  החושש במותניו, לא יסוך יין וחומץ; אבל סך הוא את השמן, ולא שמן ורד.  בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן ורד, שכן דרכן לסוך בחול; רבי שמעון אומר, כל ישראל בני מלכים הן.   מסכת שבת פרק טו טו,א  אלו קשרים שחייבין עליהן קשר הגמלים, וקשר הספנים; כשם שהוא חייב על קושרן, כך הוא חייב על היתרן.  רבי מאיר אומר, כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו, אין חייבין עליו. טו,ב  יש לך קשרין שאין חייבין עליהן כקשר הגמלים וכקשר הספנים:  קושרת אישה מפתחי החלוק, וחוטי סבכה, של פסיקיה, ורצועות מנעל וסנדל, ונאדות יין ושמן, וקדירה של בשר.  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, קושרין לפני בהמה, בשביל שלא תצא.  קושרין דלי בפסיקיה, אבל לא בחבל; רבי יהודה מתיר.  כלל אמר רבי יהודה, כל קשר שאינו של קיימה אין חייבין עליו. טו,ג  מקפלין את הכלים ארבעה וחמישה פעמים, ומציעין את המיטות מלילי שבת לשבת; אבל לא משבת למוצאי שבת.  רבי ישמעאל אומר, מציעין את המיטות מיום הכיפורים לשבת, וחלבי שבת קרבין ביום הכיפורים; רבי עקיבה אומר, לא של שבת קרבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קרבין בשבת.   מסכת שבת פרק טז טז,א  כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן.  אף על פי שהן כתובין בכל לשון, טעונין גניזה.  ומפני מה אין קורין בהן, מפני ביטול בית המדרש.  מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק תפילין עם התפילין, אף על פי שיש בתוכן מעות.  לאיכן מצילין אותן, למבוי שאינו מפולש; בן בתירה אומר, אף למפולש. טז,ב  מצילין מזון שלוש סעודות הראוי לאדם לאדם, והראוי לבהמה לבהמה.  כיצד:  נפלה דליקה בלילי שבת, מצילין מזון שלוש סעודות; בשחרית, מצילין מזון שתי סעודות; במנחה, מצילין מזון סעודה אחת.  רבי יוסי אומר, לעולם מצילין מזון שלוש סעודות. טז,ג  מצילין סל מלא כיכרות, אף על פי שיש בו מאה סעודה; ועיגול של דבילה, וחבית של יין.  ואומר לאחרים, בואו והצילו לכם; אם היו פיקחין, עושין עימו חשבון לאחר השבת.  להיכן מצילין אותן, לחצר המעורבת; בן בתירה אומר, אף לשאינה מעורבת. טז,ד  ולשם הוא מוציא את כל כלי תשמישו, לובש כל שהוא יכול ללבוש, ועוטף כל שהוא יכול לעטוף.  רבי יוסי אומר, שמונה עשר כלי.  וחוזר ולובש ומוציא; ואומר לאחרים, בואו והצילו עימי. טז,ה  רבי שמעון בן ננס אומר, פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור, מפני שהוא מחרך.  ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה.  רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, שאינן יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין, ומכבין את הדליקה. טז,ו  נוכרי שבא לכבות, אין אומרין לו כבה, ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עליהן; אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, שכן שביתתו עליהן. טז,ז  כופין קערה על גבי הנר, בשביל שלא תאחוז בקורה; ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישוך.  אמר רבי יהודה, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב; ואמר, חושש אני לו מחטאת. טז,ח  נוכרי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור.  מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור.  עשה כבש לירד בו, יירד אחריו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור.  מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באין בספינה, ועשה גוי כבש לירד בו, וירדו בו זקנים.   מסכת שבת פרק יז יז,א  כל הכלים ניטלין בשבת, ודלתותיהן עימהן, אף על פי שנתפרקו בשבת; אינן דומין לדלתות הבית, לפי שאינן מן המוכן. יז,ב  נוטל אדם קורנס, לפצע בו אגוזים.  קורדום, לחתוך בו את הדבלה.  מגירה, לגור בה את הגבינה.  מגרפה, לגרוף בה את הגרוגרות.  את הרחת ואת המזלג, לתת עליו לקטן.  את הכוש ואת הכדכד, לדחוף בו.  מחט של יד, ליטול בה את הקוץ; ואת של סקאים, לפתוח בה את הדלת. יז,ג  קנה של זיתים אם יש קשר בראשו, מקבל טומאה; ואם לאו, אינו מקבל טומאה.  בין כך ובין כך, ניטל בשבת. יז,ד  רבי יוסי אומר, כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרשה.  כל הכלים ניטלין לצורך, ושלא לצורך; רבי נחמיה אומר, אינן ניטלין אלא לצורך. יז,ה  כל הכלים הניטלין בשבת.  שבריהן ניטלין, ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה שברי עריבה לכסות בהן את פי החבית, ושל זכוכית לכסות בהן את פי הפך; רבי יהודה אומר, ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה, ושל זכוכית לצוק לתוכן שמן. יז,ו  האבן שבקירויה אם ממלאין בה, ואינה נופלת ממלאין בה; ואם לאו, אין ממלאין בה.  זמורה שהיא קשורה בטפיח, ממלאין בה בשבת. יז,ז  רבי אליעזר אומר, פקק החלון בזמן שהוא קשור ותלוי, פוקקין בו; ואם לאו, אין פוקקין בו.  וחכמים אומרים, בין כך ובין כך, פוקקין בו. יז,ח  כל כסויי הכלים שיש להן בית אחיזה, ניטלין בשבת.  אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, בכסויי הקרקעות; אבל בכסויי הכלים בין כך ובין כך, ניטלין בשבת.   מסכת שבת פרק יח יח,א  מפנין אפילו ארבע חמש קופות של תבן ושל תבואה, מפני האורחין ומפני ביטול בית המדרש; אבל לא את האוצר.  מפנין תרומה טהורה, ודמאי, ומעשר ראשון שניטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו; והתורמוס היבש, מפני שהוא מאכל לעיזים.  אבל לא את הטבל, ולא את מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו, ולא את הלוף, ולא את החרדל; רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל לעורבים. יח,ב  חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה, מטלטלין אותן; ואם לאו, אין מטלטלין אותן.  כופין סל לפני האפרוחים, שיעלו או שיירדו.  תרנגולת שברחה, דוחין אותה עד שתיכנס.  ומדדין עגלים וסייחים.  והאישה מדדה את בנה.  אמר רבי יהודה, אימתיי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת; אבל אם היה גורר, אסור. יח,ג  אין מיילדין את הבהמה ביום טוב, אבל מסעדין.  ומיילדין את האישה בשבת, וקורין לה חכמה ממקום למקום, ומחללין עליה את השבת, וקושרין את הטבור; רבי יוסי אומר, אף חותכין.  וכל צורכי מילה עושין בשבת.   מסכת שבת פרק יט יט,א  רבי אליעזר אומר, אם לא הביא כלי מערב שבת, מביאו בשבת מגולה; ובסכנה, מכסהו על פי עדים.  ועוד אמר רבי אליעזר, כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל.  כלל אמר רבי עקיבה כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב שבת, אינה דוחה את השבת; מילה שאי אפשר לה ליעשות מערב שבת, דוחה את השבת. יט,ב  עושין כל צורכי מילה מולין, ופורעין, ומוצצין, ונותנין עליה אספלונית וכמון.  אם לא שחק מערב שבת, לועס בשיניו ונותן; אם לא טרף יין ושמן, נותן זה לעצמו וזה לעצמו.  אין עושין לה חלוק כתחילה, אבל כורך עליה סמרטוט.  ואם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביא, אפילו מחצר אחרת. יט,ג  מרחיצין את הקטן לפני המילה, ולאחר המילה.  מזלפין עליו ביד, אבל לא בכלי.  רבי אלעזר בן עזריה אומר, מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (בראשית לד,כה).  ספק ואנדרוגינוס, אין מחללין עליו את השבת; ורבי יהודה מתיר באנדרוגינוס. יט,ד  מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת שכח ומל את של ערב שבת בשבת, חייב.  אחד למול לאחר שבת ואחד למול בשבת שכח ומל את של אחר שבת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושוע פוטר. יט,ה  קטן נימול לשמונה, לתשעה, לעשרה, לאחד עשר, לשנים עשר לא פחות ולא יתר:  כדרכו, לשמונה.  נולד בין השמשות, נימול לתשעה.  בין השמשות ערב שבת, נימול לעשרה.  יום טוב לאחר שבת, נימול לאחד עשר.  שני ימים טובים של ראש השנה, נימול לשנים עשר.  קטן החולה, אין מולין אותו עד שיבריא. יט,ו  אלו הן ציצין המעכבין את המילה, בשר החופה את רוב העטרה.  אינו אוכל בתרומה.  אם היה בעל בשר, מתקנו מפני מראית העין.  מל, ולא פרע את המילה כאילו לא מל.   מסכת שבת פרק כ כ,א  רבי אליעזר אומר, תולין את המשמרת ביום טוב, ונותנין לתלויה בשבת; וחכמים אומרים, אין תולין את המשמרת ביום טוב, ואין נותנין לתלויה בשבת, אבל נותנין לתלויה ביום טוב. כ,ב  נותנין מים על גבי שמרים בשביל שייצלו, ומסננין את היין בסודרין ובקפיפה מצרית.  נותנין ביצה במסננת של חרדל, ועושין יינמילין בשבת.  רבי יהודה אומר, בשבת, בכוס; ביום טוב, בלגין; במועד, בחבית.  רבי צדוק אומר, הכול לפי רוב האורחין. כ,ג  אין שורין את החלתית בפושרין, אבל נותנה לתוך החומץ.  אין שורין את הכרשינין, ולא שפין אותן; אבל נותן הוא לתוך הכברה, או לתוך הכלכלה.  אין כוברין את התבן בכברה, ולא יניחנה במקום גבוה בשביל שיירד המוץ; אבל נותן הוא בכברה, ונותן לתוך האיבוס. כ,ד  גורפין מלפני הפטם, ומסלקין לצדדין מפני הראי, כדברי רבי דוסא; וחכמים אוסרין.  נוטלין מלפני בהמה זו, ונותנין לפני בהמה זו בשבת. כ,ה  הקש שעל המיטה לא ינענענו בידו, אבל מנענעו בגופו.  אם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו.  מכבש של בעלי בתים מתירין, אבל לא כובשין; ושל כובסין, לא ייגע בו.  רבי יהודה אומר, אם היה מותר מערב שבת, מכיר את כליו ושומטן.   מסכת שבת פרק כא כא,א  נוטל אדם את בנו והאבן בידו, כלכלה והאבן בתוכה.  ומטלטלין תרומה טהורה, עם הטמאה ועם החולין.  רבי יהודה אומר, אף מעלין את המדומע באחד ומאה. כא,ב  האבן שעל פי החבית מטה על צידה, והיא נופלת.  הייתה בין החבייות מגביהה, ומטה על צידה, והיא נופלת.  מעות שעל הכר נוער את הכר, והן נופלות.  אם הייתה עליו לשלשת, מקנחה בסמרטוט; הייתה על של עור נותנין עליה מים, עד שתכלה. כא,ג  בית הלל אומרין, מעבירין מעל השולחן קליפין ועצמות; בית שמאי אומרין, מסלק את הטבלה כולה ונוערה.  מעבירין מעל השולחן פירורין פחות מכזית, ושיער של אפונין ושל עדשים, מפני שהוא מאכל בהמה.  ספוג אם יש לו עור בית אחיזה, מקנחין בו; ואם לאו, אין מקנחין בו.  וחכמים אומרים, בין כך ובין כך, ניטל בשבת.   מסכת שבת פרק כב כב,א  חבית שנשברה מצילין ממנה, מזון שלוש סעודות, ואומר לאחרים, בואו והצילו לכם:  ובלבד שלא יספוג.  אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין; יצאו מעצמן, אסורין.  רבי יהודה אומר, אם לאוכלין, היוצא מהן מותר; ואם למשקין, היוצא מהן אסור.  חלות דבש שריסקן מערב שבת יצאו מעצמן, אסורין; רבי אלעזר מתיר. כב,ב  כל שבא בחמין מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת; וכל שלא בא בחמין מלפני השבת, מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנן, שהדחתן היא גמר מלאכתן. כב,ג  שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשותה כלי.  אין נוקבין מגופה של חבית, דברי רבי יהודה; ורבי יוסי מתיר.  לא ייקבנה מצידה.  אם הייתה נקובה לא ייתן עליה שעווה, מפני שהוא ממרח; אמר רבי יהודה, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב; ואמר, חושש אני לו מחטאת. כב,ד  נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שייצנו, ואת הצונן בחמה בשביל שייחמו.  מי שנשרו כליו בדרך, מהלך בהן ואינו חושש; הגיע לחצר החיצונה שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם. כב,ה  הרוחץ במערה או במי טבריה מסתפג אפילו בעשר לונטייות, ולא יביאם בידו; אבל עשרה בני אדם מסתפגין בלונטית אחת, פניהם ידיהם ורגליהם, ומביאין אותה בידם. כב,ו  סכין ומתמשין, אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין.  אין יורדין בפילומה, ואין עושין אפיקטפיזון בשבת.  אין מעצבין את הקטן, ואין מחזירין את השבר.  מי שנפרקה ידו או רגלו, לא יטרפם בצונן; אבל רוחץ כדרכו, ואם נתרפא, נתרפא.   מסכת שבת פרק כג כג,א  שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר הלווני; וכן שואלת אישה מחברתה כיכרות.  אם אין מאמינו מניח טליתו אצלו, ועושה עימו חשבון לאחר שבת.  וכן ערב פסחים בירושלים שחל להיות בשבת, מניח טליתו אצלו ואוכל את פסחו, ועושה עימו חשבון לאחר יום טוב. כג,ב  מונה אדם את אורחיו, ואת פרפרותיו מפיו; אבל לא מן הכתב.  ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, ובלבד שלא יתכוון לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה, משום קוביה.  מטילין חלשים על הקודשים ביום טוב, אבל לא על המנות. כג,ג  לא ישכור אדם פועלין בשבת, ולא יאמר אדם לחברו לשכור לו פועלין.  ואין מחשיכין על התחום לשכור פועלין, ולהביא פירות; אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו.  כלל אמר אבא שאול, כל שאני זכאי באמירתו, רשאי אני להחשיך עליו. כג,ד  מחשיכין על התחום לפקח על עסקי הכלה, ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין.  גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב.  עשו לו ארון וחפרו לו קבר, ייקבר בו ישראל; ואם בשביל ישראל, לא ייקבר בו עולמית. כג,ה  עושין כל צורכי המת, סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיזו בו אבר.  ושומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על החול, בשביל שימתין.  קושרין את הלחי לא שיעלה, אלא שלא יוסיף.  וכן קורה שנשברה, סומכין אותה בספסל או בארוכות המיטה לא שתעלה, אלא שלא תוסיף.  אין מאמצין את המת בשבת, ולא בחול עם יציאת נפש; וכל המאמץ עם יציאת נפש, הרי זה שופך דמים.   מסכת שבת פרק כד כד,א  מי שהחשיך בדרך, נותן כיסו לנוכרי; אם אין עימו נוכרי, מניחו על החמור.  הגיע לחצר החיצונה, נוטל את הכלים הניטלין בשבת; ושאינן ניטלין, מתיר את החבלים, והשקין נופלין. כד,ב  מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה, ומפספסין את הכיפין; אבל לא את הזירין.  אין מרסקין לא את השחת, ולא את החרובין לפני בהמה, בין דקה בין גסה; רבי יהודה מתיר בחרובין בדקה. כד,ג  אין אובסין את הגמל, ולא דורסין; אבל מלעיטין.  ואין ממרין את העגלים, אבל מלעיטין אותן.  ומהלקטין לתרנגולין, ונותנין מים על גבי המורסן; אבל לא גובלין.  אין נותנין מים לפני דבורים, ולפני יונים שבשובך; אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יונים רודסייות. כד,ד  מחתכין את הדלועין לפני בהמה, ואת הנבילה לפני הכלבים; רבי יהודה אומר, אם לא הייתה נבילה מערב שבת אסורה, לפי שאינה מן המוכן. כד,ה  מפירין נדרים בשבת, ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת.  ופוקקין את המאור, ומודדין את המטלית ואת המקוה.  מעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית, שפקקו את המאור בטופיח, וקשרו את המקידה בגמי, לידע אם יש בגיגית פותח טפח, אם לאו; מדבריהם למדנו, שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת.     מסכת עירובין פרק א א,א  מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה, ימעט; רבי יהודה אומר, אינו צריך.  הרחב מעשר אמות, ימעט; אם יש לו צורת פתח אף על פי שהוא רחב מעשר אמות, אינו צריך למעט. א,ב  הכשר מבוי בית שמאי אומרין, לחי וקורה; ובית הלל אומרין, או לחי או קורה; רבי אליעזר אומר, לחיים.  משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבה, לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות, שהוא בלחי או קורה; ועל מה נחלקו, על מארבע אמות ועד עשר שבית שמאי אומרין, לחי וקורה, ובית הלל אומרין, או לחי או קורה.  אמר רבי עקיבה, על זה ועל זה נחלקו. א,ג  קורה שאמרו, רחבה לקבל אריח; והאריח, חצי לבינה של שלושה טפחים.  דייה לקורה שתהא רחבה טפח, כדי אריח לאורכו. א,ד  רחבה לקבל אריח, ובריאה לקבל אריח; רבי יהודה אומר, רחבה, אף על פי שאינה בריאה. א,ה  הייתה של קש או של קנים, רואין אותה כאילו היא של מתכת.  עקומה, רואין אותה כאילו היא פשוטה.  עגולה, רואין אותה כאילו היא מרובעת; אם יש בהיקפה שלושה טפחים, יש בה רוחב טפח. א,ו  לחיים שאמרו גובהן עשרה טפחים, ורוחבן ועוביין כל שהוא; רבי יוסי אומר, רוחבן שלושה טפחים. א,ז  בכל עושין לחיים, ואפילו בדבר שיש בו רוח חיים; רבי יוסי אוסר.  ומטמא משום גולל; ורבי מאיר מטהר.  וכותבין עליו גיטי נשים; רבי יוסי הגלילי פוסל. א,ח  שיירה שחנת בבקעה, והקיפוה כלי בהמה מטלטלין בתוכה:  ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים, ולא יהו פרצות יתרות על הבניין.  כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת, מפני שהיא כפתח; יתר מכן, אסור. א,ט  מקיפין שלושה חבלים, זה למעלה מזה זה למעלה מזה ובלבד שלא יהא בין חבל לחברו שלושה טפחים; שיעור חבלים עוביין יתר על טפח, כדי שיהא הכול עשרה טפחים. א,י  מקיפין בקנים, ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו שלושה טפחים.  בשיירה דיברו, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרים, לא דיברו בשיירה אלא בהווה.  כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב, אינה מחיצה, דברי רבי יוסי ברבי יהודה; וחכמים אומרים, אחד משני דברים.  ארבעה דברים פטרו במחנה מביאין עצים מכל מקום, ופטורין מרחיצת ידיים, ומדמאי, ומלערב.   מסכת עירובין פרק ב ב,א  עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, שמונה נראין כשנים עשר, ארבעה דיומדין וארבעה פשוטין.  גובהן עשרה טפחים, ורוחבן שישה, ועוביין כל שהוא, וביניהן כמלוא שתי רבקות של שלוש שלוש בקר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, של ארבע ארבע קשורות ולא מותרות, אחת נכנסת ואחת יוצאה. ב,ב  מותר להקריב לבאר, ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה מבפנים ושותה; מותר להרחיק כל שהוא, ובלבד שירבה בפסין. ב,ג  רבי יהודה אומר, עד בית סאתיים.  אמרו לו, לא אמרו בית סאתיים אלא בגינה ובקרפף; אבל אם היה דיר או סהר או חצר אפילו בית חמשת כורין, אפילו בית עשרת כורין מותר להרחיק כל שהוא, ובלבד שירבה בפסין. ב,ד  רבי יהודה אומר, אם הייתה דרך הרבים מפסקתה, יסלקנה לצדדין; וחכמים אומרים, אינו צריך.  אחד באר הרבים, ובור הרבים, ובאר היחיד עושין להן פסין; אבל לבור היחיד, עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, דברי רבי עקיבה.  רבי יהודה בן בבא אומר, אין עושין פסים אלא לבאר הרבים בלבד; ולשאר, עושין להן חגורה גבוהה עשרה טפחים. ב,ה  ועוד אמר רבי יהודה בן בבא, הגינה והקרפף שהיא שבעים ושיירים על שבעים ושיירים, מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה:  ובלבד שיהא בה שומירה או בית דירה, או שתהא סמוכה לעיר.  רבי יהודה אומר, אפילו אין בה אלא בור ושיח ומערה, מטלטלין בתוכה.  רבי עקיבה אומר, אפילו אין בה אחת מכל אלו, מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא בה שבעים ושיירים על שבעים ושיירים.  רבי אליעזר אומר, אם היה אורכה יתר על רוחבה אפילו אמה אחת, אין מטלטלין בתוכה; רבי יוסי אומר, אפילו אורכה כשניים ברוחבה, מטלטלין בתוכה. ב,ו  אמר רבי אלעאי, שמעתי מרבי אליעזר, אפילו היא כבית כור.  וכן שמעתי ממנו, אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב, ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו; אבל להם מותר.  וכן שמעתי ממנו, שיוצאין בעקרבנין בפסח.  וחזרתי על כל תלמידיו, וביקשתי לי חבר; ולא מצאתי.   מסכת עירובין פרק ג ג,א  בכל מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים ומן המלח; והכול נלקח בכסף מעשר, חוץ מן המים ומן המלח.  הנודר מן המזון, מותר במים ובמלח.  מערבין לנזיר ביין, ולישראל בתרומה; סומכוס אומר, בחולין.  ולכוהן בבית הפרס; רבי יהודה אומר, אפילו בבית הקברות, מפני שהוא יכול לחוץ ולאכול. ג,ב  מערבין בדמאי, ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו, והכוהנים בחלה ובתרומה; אבל לא בטבל, ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו.  השולח את עירובו ביד חירש שוטה וקטן, או ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב; ואם אמר לאחר לקבלו ממנו, הרי זה עירוב. ג,ג  נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים, אינו עירוב; למטה מעשרה טפחים, הרי זה עירוב.  נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה, הרי זה עירוב.  נתנו בראש הקנה, או בראש הקונתס כל זמן שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה מאה אמה, הרי זה עירוב.  נתנו במגדל, ונעל בפניו, ואבד המפתח הרי זה עירוב; רבי אליעזר אומר, אם אין ידוע שהמפתח במקומו, אינו עירוב. ג,ד  נתגלגל חוץ לתחום, ונפל עליו גל, או נשרף, או תרומה ונטמאת מבעוד יום, אינו עירוב; משחשיכה, הרי זה עירוב.  ואם ספק רבי מאיר ורבי יהודה אומרים, הרי זה חמר גמל; רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, ספק העירוב כשר.  אמר רבי יוסי, העיד אבטולס משום חמישה זקנים, שספק העירוב כשר. ג,ה  מתנה אדם על עירובו ואומר, אם באו גויים מן המזרח, עירובי למערב; ואם באו מן המערב, עירובי למזרח; ואם באו מכאן ומכאן, למקום שארצה אלך; לא באו לא מכאן ולא מכאן, הריני כבני עירי.  בא חכם מן המזרח, עירובי למזרח; בא מן המערב, עירובי למערב; בא מכאן ומכאן, למקום שארצה אלך; לא בא לא מכאן ולא מכאן, הריני כבני עירי.  רבי יהודה אומר, אם היה אחד מהן רבו, ילך לו אצל רבו; שניהם רבותיו, למקום שירצה ילך. ג,ו  רבי אליעזר אומר, יום טוב שהוא סמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם שני עירובין ואומר, עירובי הראשון למזרח, והשני למערב; הראשון למערב, והשני למזרח; עירובי בראשון, והשני כבני עירי; עירובי בשני, והראשון כבני עירי.  וחכמים אומרים, או מערב לרוח אחת, או אינו מערב כל עיקר; או מערב לשני ימים, או אינו מערב כל עיקר.  כיצד יעשה:  מוליכו בראשון, ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו, ובשני, מחשיך עליו ואוכלו ובא לו; נמצא משתכר בהליכתו, ומשתכר בעירובו.  נאכל בראשון, עירוב לראשון ואינו עירוב לשני.  אמר להם רבי אליעזר, אי אתם מודים לי שהן שתי קדושות. ג,ז  רבי יהודה אומר, ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין ואומר, עירובי הראשון למזרח, והשני למערב; הראשון למערב, והשני למזרח; עירובי הראשון, והשני כבני עירי; עירובי השני, והראשון כבני עירי.  ולא הודו לו חכמים. ג,ח  ועוד אמר רבי יהודה, מתנה אדם על הכלכלה ביום טוב ראשון, ואוכלה בשני; וכן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון, תאכל בשני.  ולא הודו לו חכמים. ג,ט  רבי דוסא בן הרכינס אומר, העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אומר, החליצנו ה' אלוהינו את יום ראש החודש הזה, אם היום אם למחר; ולמחר הוא אומר, אם היום אם לאמש.  ולא הודו לו חכמים.   מסכת עירובין פרק ד ד,א  מי שהוציאוהו גויים או רוח רעה, אין לו אלא ארבע אמות; החזירוהו, כאילו לא יצא.  הוליכוהו לעיר אחרת, נתנוהו בדיר או בסהר רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומרין, מהלך הוא את כולה; רבי יהושוע ורבי עקיבה אומרין, אין לו אלא ארבע אמות.  מעשה שבאו מפרנדיסין, והפליגה ספינתן בים.  רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה; רבי יהושוע ורבי עקיבה לא זזו מארבע אמות, שרצו להחמיר על עצמן. ד,ב  פעם אחת לא נכנסו לנמל, עד שחשיכה.  אמרו לו לרבן גמליאל, מה אנו לירד.  אמר להם, מותר, שכבר הייתי מסתכל; והיינו בתוך התחום, עד שלא חשיכה. ד,ג  מי שיצא ברשות, אמרו לו, כבר נעשה מעשה יש לו אלפיים אמה לכל רוח; אם היה בתוך התחום, כאילו לא יצא שכל היוצאין להציל, חוזרין למקומן. ד,ד  מי שישב בדרך, ועמד, והרי הוא סמוך לעיר הואיל ולא הייתה כוונתו לכן, לא ייכנס, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, ייכנס.  אמר רבי יהודה, מעשה היה ונכנס רבי טרפון בלא מתכוון. ד,ה  מי שישן בדרך, ולא ידע עד שחשיכה יש לו אלפיים אמה לכל רוח, דברי רבי יוחנן בן נורי; וחכמים אומרים, אין לו אלא ארבע אמות.  רבי אלעזר אומר, והוא באמצען; רבי יהודה אומר, לאיזו רוח שירצה.  מודה רבי יהודה, שאם בירר לו, שאינו יכול לחזור בו. ד,ו  היו שניים מקצת אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה, מביאין ואוכלין באמצע:  ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו, לתוך של חברו.  היו שלושה, והאמצעי מובלע בינתיים הוא מותר עימהן והן מותרין עימו, ושניים החיצונים אסורים זה עם זה.  אמר רבי שמעון, למה הדבר דומה:  לשלוש חצרות פתוחות זו לזו, ופתוחות לרשות הרבים, ועירבו שתיהן עם האמצעית היא מותרת עימהן והן מותרות עימה, ושתיים החיצונות אסורות זו עם זו. ד,ז  מי שבא בדרך, והיה מתיירא שמא תחשך, והיה מכיר אילן או גדר, ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום.  שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפיים אמה, ומעיקרו ולביתו אלפיים אמה; נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפיים אמה. ד,ח  אם אינו מכיר, או אינו בקי בהלכה, ואמר, שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפיים אמה לכל רוח עגולות, דברי רבי חנניה בן אנטיגנוס; וחכמים אומרים, מרובעות, כטבלה מרובעת, כדי שיהא נשכר את הזווייות. ד,ט  זה הוא שאמרו, העני מערב ברגליו.  רבי מאיר אומר, אין לנו אלא עני; רבי יהודה אומר, אחד עני ואחד עשיר, שלא אמרו מערבין אלא להקל על העשיר, שלא יצא ויערב ברגליו. ד,י  מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה, והחזירו חברו הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, כל שהוא יכול לערב, ולא עירב הרי זה חמר גמל. ד,יא  מי שיצא חוץ לתחום, אפילו אמה אחת לא ייכנס.  רבי אליעזר אומר, שתיים, ייכנס; שלוש, לא ייכנס.  וכן מי שהחשיך חוץ לתחום, אפילו אמה אחת לא ייכנס.  רבי שמעון אומר, אפילו חמש עשרה אמה ייכנס, שאין המשוחות ממצין את המידות, מפני הטועים.   מסכת עירובין פרק ה ה,א  כיצד מעברין את הערים:  בית נכנס ובית יוצא, פגום נכנס ופגום יוצא; היו שם גדודייות גבוהות עשרה טפחים וגשרים ונפשות שיש בהן בית דירה, מוציאין את המידה כנגדן.  ועושין אותה כטבלה מרובעת, כדי שיהא נשכר את הזווייות. ה,ב  נותנין קרפף לעיר, דברי רבי מאיר.  וחכמים אומרים, לא אמרו בקרפף, אלא כבין שתי עיירות:  אם יש לזו שבעים ושיירים, ולזו שבעים ושיירים עושה קרפף לשתיהן להיות כאחת. ה,ג  וכן שלושה כפרים המשולשין אם יש בין שניים החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש, עושה האמצעי לשלושתן להיות כאחת. ה,ד  אין מודדין אלא בחבל של חמישים אמה, לא פחות ולא יתר; ולא ימוד אלא כנגד ליבו.  היה מודד והגיע לגיא או לגדר, מבליעו וחוזר למידתו.  הגיע להר, מבליעו וחוזר למידתו ובלבד שלא יוציא חוץ לתחום; אם אינו יכול להבליעו, בזו אמר רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר, שמעתי שמקדרין בהרים. ה,ה  אין מודדין אלא מן המומחה.  ריבה למקום אחד, ומיעט למקום אחד שומעין למקום שריבה; ריבה לאחד, ומיעט לאחד שומעין למרבה.  אפילו עבד, אפילו שפחה נאמנין לומר, עד כאן תחום השבת, שלא אמרו חכמים בדבר, אלא להקל. ה,ו  עיר של יחיד שנעשת של רבים, מערבין את כולה.  ושל רבים שנעשת של יחיד, אין מערבין את כולה, אלא אם כן עשה חוצה לה כעיר חדשה שביהודה, שיש בה חמישים דיורין, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר, שלוש חצרות של שני שני בתים. ה,ז  מי שהיה במזרח ואמר לבנו לערב לו במערב, במערב ואמר לבנו לערב לו במזרח אם יש ממנו לביתו אלפיים אמה, ולעירובו יתר מכן מותר לביתו, ואסור לעירובו; לעירובו אלפיים אמה, ולביתו יתר מכן מותר לעירובו, ואסור לביתו.  הנותן את עירובו בעיבורה של עיר, לא עשה כלום.  נתנו חוץ לתחום מה שנשכר, הוא מפסיד. ה,ח  אנשי עיר גדולה, מהלכין את כל עיר קטנה; ואנשי עיר קטנה, אין מהלכין את כל עיר גדולה.  כיצד:  מי שהיה מעיר גדולה, ונתן את עירובו בעיר קטנה, או מעיר קטנה, ונתן את עירובו בעיר גדולה מהלך את כולה, וחוצה לה אלפיים אמה; רבי עקיבה אומר, אין לו ממקום עירובו אלא אלפיים אמה. ה,ט  אמר להם רבי עקיבה, אין אתם מודים לי בנותן את עירובו על פי המערה, שאין לו ממקום עירובו אלא אלפיים אמה.  אמרו לו, אימתיי, בזמן שאין בה דיורין; אבל בזמן שיש בה דיורין, מהלך את כולה וחוצה לה אלפיים אמה.  נמצא קל בתוכה מעל גבה.  למודד שאמרו נותנין לו אלפיים אמה, שאפילו סוף מידתו כולה במערה.   מסכת עירובין פרק ו ו,א  הדר עם הנוכרי בחצר, או עם מי שאינו מודה בעירוב הרי זה אוסר עליו; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, לעולם אינו אוסר, עד שיהו שני ישראליים אוסרין זה על זה. ו,ב  אמר רבן גמליאל, מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עימנו במבוי בירושלים; ואמר לנו אבא, מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי, עד שלא יוציא ויאסור עליכם.  רבי יהודה אומרו בלשון אחרת, מהרו ועשו צורכיכם במבוי, עד שלא ייצא ויאסור עליכם. ו,ג  אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב, ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם, ושלהם מותרין לו ולהם; נתנו לו רשותם, הוא מותר והם אסורין.  היו שניים, אוסרין זה על זה:  שאחד נותן רשות ונוטל רשות; ושניים נותנין רשות, ואין נוטלין רשות. ו,ד  מאימתיי נותנין רשות בית שמאי אומרין, מבעוד יום; ובית הלל אומרין, משתחשך.  מי שנתן רשותו והוציא, בין שוגג בין מזיד הרי זה אוסר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, מזיד אוסר, שוגג אינו אוסר. ו,ה  בעל הבית שהיה שותף לשכנים לזה ביין ולזה ביין, אינן צריכין לערב; לזה ביין ולזה בשמן, צריכין לערב.  רבי שמעון אומר, אחד זה ואחד זה, אינן צריכין לערב. ו,ו  חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד בית שמאי אומרין, עירוב לכל חבורה וחבורה; בית הלל אומרין, עירוב אחד לכולן.  ומודים, שאם היו מקצתן שרויים בחדרים או בעלייות, שהן צריכות עירוב לכל חבורה וחבורה. ו,ז  האחין והשותפין שהיו אוכלין על שולחן אביהם, וישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד; לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב, מבטל רשותו.  אימתיי, בזמן שהן מוליכין את עירובן למקום אחר; אבל אם היה עירוב בא אצלם, או שאין עימהן דיורין בחצר אינן צריכין לערב. ו,ח  חמש חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי, מותרין בחצרות ואסורין במבוי; ואם נשתתפו במבוי, מותרין כאן וכאן.  עירבו בחצרות ונשתתפו במבוי שכח אחד מבני החצר ולא עירב, מותרין כאן וכאן; מבני המבוי ולא נשתתף מותרין בחצרות ואסורין במבוי, שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. ו,ט  שתי חצרות זו לפנים מזו עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונה, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה; החיצונה ולא הפנימית, שתיהן אסורות.  עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה, וזו מותרת בפני עצמה.  רבי עקיבה אוסר את החיצונה, שדריסת הרגל אוסרתה; וחכמים אומרים, אין דריסת הרגל אוסרתה. ו,י  שכח אחד מן החיצונה ולא עירב, הפנימית מותרת והחיצונה אסורה; מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות.  נתנו את עירובן למקום אחד שכח אחד, בין מן הפנימית בין מן החיצונה, ולא עירב שתיהן אסורות; אם היו של יחידים, אינן צריכין לערב.   מסכת עירובין פרק ז ז,א  חלון שבין שתי חצרות, ארבעה על ארבעה בתוך עשרה, מערבין שניים; ואם רצו, מערבין אחד.  פחות מארבעה על ארבעה, או למעלה מעשרה מערבין שניים, ואין מערבין אחד. ז,ב  כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה ורחב ארבעה מערבין שניים, ואין מערבין אחד.  היו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין, ואלו עולין מכאן ואוכלין:  ובלבד שלא יורידו למטן.  נפרץ הכותל, עד עשר אמות מערבין שניים; אם רצו, מערבין אחד, מפני שהוא כפתח.  יתר מכן מערבין אחד, ואין מערבין שניים. ז,ג  חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה, מערבין שניים; ואין מערבין אחד, אפילו מילא קש או תבן.  מילא עפר או צרורות מערבין אחד, ואין מערבין שניים. ז,ד  נתן עליו נסר שהוא רחב ארבעה טפחים, וכן שתי כצוצריות זו כנגד זו מערבין שניים; ואם רצו, מערבין אחד.  פחות מכן מערבין שניים, ואין מערבין אחד. ז,ה  מתבן שבין שתי חצרות גבוה עשרה טפחים מערבין שניים, ואין מערבין אחד; אלו מאכילין מכאן, ואלו מאכילין מכאן.  נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד, ואין מערבין שניים. ז,ו  כיצד משתתפין במבוי:  מניח את החבית ואומר, הרי זו לכל בני המבוי, ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים, ועל ידי אשתו; אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, מפני שידם כידו. ז,ז  נתמעט האוכל מוסיף ומזכה, ואינו צריך להודיע; ניתוספו עליהן מוסיף ומזכה, וצריך להודיע. ז,ח  כמה הוא שיעורו:  בזמן שהן מרובין, כמזון שתי סעודות לכולם; ובזמן שהן ממועטין כגרוגרת, להוצאת שבת, לכל אחד ואחד. ז,ט  אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, בתחילת העירוב; אבל בשיירי העירוב, כל שהוא.  לא אמרו לערב בחצרות, אלא כדי שלא לשכח את התינוקות. ז,י  בכול מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים ומן המלח, דברי רבי אליעזר; ורבי יהושוע אומר, כיכר הוא עירוב.  אפילו מאפה סאה, והיא פרוסה אין מערבין בה; כיכר כאיסר, והוא שלם מערבין בו. ז,יא  נותן אדם מעה לחנווני או לנחתום, כדי שיזכה לו בעירוב, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים, לא זכו לו מעותיו.  ומודים בשאר כל האדם, שזכו לו מעותיו, מפני שאין מערבין לו לאדם, אלא לדעתו.  אמר רבי יהודה, במה דברים אמורים, בעירובי תחומין; אבל בעירובי חצרות, מערבין לדעתו ושלא לדעתו, לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו.   מסכת עירובין פרק ח ח,א  כיצד משתתפין בתחומין:  מניח את החבית ואומר, הרי זו לכל בני עירי, לכל מי שילך לבית האבל, או לבית המשתה.  כל מי שקיבל עליו מבעוד יום, מותר; משחשיכה אסור, שאין מערבין משתחשך. ח,ב  כמה הוא שיעורו, כמזון שתי סעודות לכל אחד ואחד.  מזונו לחול, אבל לא לשבת, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, לשבת אבל לא לחול.  אלו ואלו מתכוונין להקל.  רבי יוחנן בן ברוקה אומר, מכיכר בפונדיון ומארבע סאין בסלע.  רבי שמעון אומר, משתי ידות לכיכר ומשלוש לקב.  חצייה לבית המנוגע, וחצי חצייה לפסול את הגווייה. ח,ג  אנשי חצר ששכחו ולא עירבו כל שגבוה עשרה טפחים, למרפסת; פחות מכן, לחצר.  חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה טפחים, למרפסת; פחות מכן, לחצר.  במה דברים אמורים, בסמוכה; אבל במופלגת אפילו היא גבוהה עשרה טפחים, לחצר.  איזו היא סמוכה, כל שאינה רחוקה ארבעה טפחים. ח,ד  הנותן את עירובו בבית שער, אכסדרה, ומרפסת אינו עירוב; והדר שם, אינו אוסר עליו.  בבית התבן, בבית הבקר, בבית העצים, בבית האוצרות הרי זה עירוב; והדר שם, אוסר עליו.  רבי יהודה אומר, אם יש תפוסת יד של בעל הבית, אינו אוסר עליו. ח,ה  המניח את ביתו, והלך לשבות בעיר אחרת אחד נוכרי ואחד ישראל, הרי זה אוסר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, אינו אוסר.  רבי יוסי אומר, נוכרי אוסר; ישראל אינו אוסר, שאין דרך ישראל לבוא בשבת.  רבי שמעון אומר, אפילו הניח את ביתו, והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר, שכבר הסיע מליבו. ח,ו  בור שבין שתי חצרות אין ממלאין ממנו בשבת, אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, בין מלמטן בין מתוך אוגנו.  אמר רבן שמעון בן גמליאל, בית שמאי אומרין, מלמטן; ובית הלל אומרין, מלמעלן.  אמר רבי יהודה, לא תהא מחיצה גבוהה מן הכותל שביניהן. ח,ז  אמת המים שהיא עוברת בחצר אין ממלאין ממנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה וביציאה.  אמר רבי יהודה, מעשה באמה של אביל, שהיו ממלאין ממנה בשבת על פי זקנים; אמרו לו, מפני שלא היה בה כשיעור. ח,ח  כצוצרה שהיא למעלה מן הים אין ממלאין ממנה בשבת, אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, בין מלמעלן בין מלמטן.  וכן שתי כצוצריות זו למעלה מזו; עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה, שתיהן אסורות עד שיערבו. ח,ט  חצר שהיא פחותה מארבע אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת, אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתיים מן הנקב ולמטן, בין מבפנים בין מבחוץ, אלא שמבחוץ צריך לקמור, ומבפנים אינו צריך לקמור. ח,י  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים, שופכין לתוכו מים בשבת.  וחכמים אומרים, אפילו גג או חצר מאה אמה, לא ישפוך על פי הביב; אבל שופך הוא לגג, והן יורדין לביב.  החצר והאכסדרה מצטרפין לארבע אמות. ח,יא  וכן שתי דייטות זו כנגד זו, מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו את שעשו עוקה, מותרין; ואת שלא עשו עוקה, אסורין.   מסכת עירובין פרק ט ט,א  כל גגות העיר רשות אחת, ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, כל אחד ואחד רשות בפני עצמו.  רבי שמעון אומר, אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפפות לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. ט,ב  גג גדול סמוך לקטן הגדול מותר, והקטן אסור.  חצר גדולה שנפרצה לקטנה, הגדולה מותרת; והקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה.  חצר שנפרצה לרשות הרבים המכניס מתוכה לרשות היחיד, או מרשות היחיד לתוכה חייב, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים, מתוכה לרשות הרבים, או מרשות הרבים לתוכה פטור, מפני שהיא ככרמלית. ט,ג  חצר שנפרצה משתי רוחותיה, וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו, וכן מבוי שניטלה קורתו או לחייו מותרין באותה שבת, ואסורין לעתיד לבוא, דברי רבי יהודה.  רבי יוסי אומר, אם מותרין באותה שבת, מותרין לעתיד לבוא; ואם אסורין לעתיד לבוא, אסורין באותה שבת. ט,ד  הבונה עלייה על גבי שני בתים המפולשין, מטלטלין תחתיהן בשבת, דברי רבי יהודה; וחכמים אוסרין.  ועוד אמר רבי יהודה, מערבין למבוי המפולש; וחכמים אוסרין.   מסכת עירובין פרק י י,א  המוצא תפילין, מכניסן זוג זוג; רבן גמליאל אומר, שניים שניים.  במה דברים אמורים, בישנות; אבל בחדשות, פטור.  מצאן צבתים או כרכות, מחשיך עליהן ומביאן; ובסכנה, מכסן והולך לו. י,ב  רבי שמעון אומר, נותנן לחברו, וחברו לחברו, עד שהוא מגיע לחצר החיצונה; וכן בנו, נותנו לחברו, וחברו לחברו, אפילו הן מאה.  רבי יהודה אומר, נותן אדם חבית לחברו, וחברו לחברו, אפילו חוץ לתחום; אמרו לו, לא תהלך זו יתר מרגלי בעליה. י,ג  הקורא בספר על האסקופה, ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו.  היה קורא בראש הגג, ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים, גוללו אצלו; ומשהגיע לעשרה טפחים, הופכו על הכתב.  רבי יהודה אומר, אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלוא החוט, גוללו אצלו; רבי שמעון אומר, אפילו בארץ עצמו, גוללו אצלו, שאין דבר משום שבות, עומד בפני כתבי הקודש. י,ד  זיז שלפני החלון נותנין עליו, ונוטלין ממנו בשבת.  עומד אדם ברשות היחיד, ומטלטל ברשות הרבים, ברשות הרבים, ומטלטל ברשות היחיד ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות. י,ה  לא יעמוד אדם ברשות היחיד, וישתין ברשות הרבים, ברשות הרבים, וישתין ברשות היחיד; וכן לא ירוק.  רבי יהודה אומר, אף מי שנתלש רוקו בפיו, לא יהלך ארבע אמות, עד שירוק. י,ו  לא יעמוד אדם ברשות היחיד, וישתה ברשות הרבים, ברשות הרבים, וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו ורובו, למקום שהוא שותה; וכן בגת.  קולט אדם מן המזחילה למטה מעשרה טפחים, מן הצינור, ומכל מקום, ושותה. י,ז  בור ברשות הרבים, וחוליתו גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גביו, ממלאין ממנה בשבת.  אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גבה, שופכין בתוכה מים. י,ח  אילן שהוא מסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ שלושה טפחים, מטלטלין תחתיו.  שורשיו גבוהין מן הארץ שלושה טפחים, לא ישב עליהן.  הדלת שבמוקצה, וחדקין שבפרצה, ומחצלת אין נועלין בהן, אלא אם כן היו גבוהין מן הארץ. י,ט  לא יעמוד אדם ברשות היחיד, ויפתח ברשות הרבים, ברשות הרבים, ויפתח ברשות היחיד אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, דברי רבי מאיר.  אמרו לו, מעשה בשוק של פטמין שהיה בירושלים, שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח; רבי יוסי אומר, שוק של צמרים היה. י,י  נגר שיש בראשו קלוסטרה רבי אליעזר אוסר, ורבי יוסי מתיר.  אמר רבי אליעזר, מעשה בבית הכנסת שבטבריה שהיו נוהגין בו היתר, עד שבא רבן גמליאל וזקנים ואסרוהו להם; רבי יוסי אומר, איסור היו נוהגין בו, והתירוהו להם. י,יא  נגר הנגרר נועלין בו במקדש, אבל לא במדינה; והמונח, כאן וכאן אסור.  רבי יהודה אומר, המונח במקדש, והנגרר במדינה. י,יב  מחזירין ציר התחתון במקדש, אבל לא במדינה; והעליון, כאן וכאן אסור.  רבי יהודה אומר, העליון במקדש, והתחתון במדינה. י,יג  מחזירין רטייה במקדש, אבל לא במדינה; ואם כתחילה, כאן וכאן אסור.  קושרין נימה במקדש, אבל לא במדינה; אם כתחילה, כאן וכאן אסור.  חותכין יבולת במקדש, אבל לא במדינה; ואם בכלי, כאן וכאן אסור. י,יד  כוהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש, אבל לא במדינה; אם להוציא דם, כאן וכאן אסור.  ובוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליק, וממלאין מבור הגולה בשבת מבור הגדול, ומבאר חקר ביום טוב. י,טו  שרץ שנמצא במקדש כוהן מוציאו בהמיינו, שלא להשהות את הטומאה, דברי רבי יוחנן בן ברוקה; רבי יהודה אומר, בצבת של עץ, שלא לרבות את הטומאה.  מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל, ומן האולם, ומבין האולם ולמזבח, דברי רבי שמעון בן ננס.  רבי עקיבה אומר, מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, משם מוציאין אותו; ושאר כל המקומות, כופין עליו פסכתר.  רבי שמעון אומר, מקום שהתירו לך חכמים, משלך נתנו לך, שלא התירו לך, אלא משום שבות.     מסכת פסחים פרק א א,א  אור לארבעה עשר, בודקין את החמץ לאור הנר.  כל מקום שאין מכניסין בו חמץ, אינו צריך בדיקה; ולמה אמרו שתי שורות במרתף, מקום שמכניסין בו חמץ.  בית שמאי אומרין, שתי שורות על פני כל המרתף; בית הלל אומרין, שתי שורות החיצונות שהן העליונות. א,ב  אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית, וממקום למקום; אם כן מחצר לחצר, ומעיר לעיר אין לדבר סוף. א,ג  רבי יהודה אומר, בודקין אור ארבעה עשר, ובארבעה עשר בשחרית, ובשעת הביעור.  וחכמים אומרים, אם לא בדק אור ארבעה עשר, יבדוק בארבעה עשר; אם לא בדק בארבעה עשר, יבדוק בתוך המועד; לא בדק בתוך המועד, יבדוק לאחר המועד.  ומה שהוא משייר יניחנו בצנעה, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו. א,ד  רבי מאיר אומר, אוכלין כל חמש, ושורפין בתחילת שש; רבי יהודה אומר, אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחילת שש. א,ה  ועוד אמר רבי יהודה, שתי חלות שבתודה פסולות ומונחות על גב האיצטווה כל זמן שהן מונחות, כל העם אוכלין; ניטלה אחת מהן, תולין לא אוכלין ולא שורפין; ניטלו שתיהן, התחילו כל העם שורפין.  רבן גמליאל אומר, חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש, ושורפין בתחילת שש. א,ו  אמר רבי חנינה סגן הכוהנים, מימיהן של כוהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה, אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו; הוסיף רבי עקיבה, מימיהן של כוהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת, אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו. א,ז  אמר רבי מאיר, מדבריהם למדנו, ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח; אמר לו רבי יוסי, אינה היא המידה.  מודה רבי אליעזר ורבי יהושוע, ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה.  ועל מה נחלקו:  על התלויה ועל הטמאה שרבי אליעזר אומר, תישרף זו לעצמה וזו לעצמה; ורבי יהושוע אומר, שתיהן כאחת.   מסכת פסחים פרק ב ב,א  כל שעה שהוא מותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות, ומוכרו לנוכרי, ומותר בהנאתו; עבר זמנו אסור בהנאתו, לא יסיק בו תנור וכיריים.  רבי יהודה אומר, אין ביעור חמץ אלא שריפה; וחכמים אומרים, מפרר וזורה לרוח, או מטיל לים. ב,ב  חמץ של נוכרי שעבר עליו הפסח, מותר בהנאה; ושל ישראל, אסור בהנאה:  שנאמר "לא ייראה לך חמץ" (שמות יג,ז). ב,ג  נוכרי שהלווה את ישראל על חמצו, לאחר הפסח מותר בהנאה; וישראל שהלווה את הנוכרי על חמצו, לאחר הפסח אסור בהנאה.  חמץ שנפלה עליו מפולת, הרי הוא כמבוער; רבן גמליאל אומר, כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. ב,ד  האוכל תרומה חמץ בפסח שוגג, משלם קרן וחומש; ומזיד, פטור מן התשלומין ומדמי העצים. ב,ה  אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחיטים, ובשעורים, ובכוסמין ובשיבולת שועל, ובשיפון, ובדמאי, ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו, והכוהנים בחלה ובתרומה.  אבל לא בטבל, ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו.  חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו, אין יוצא בהן; למכור בשוק, יוצא בהן. ב,ו  ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת, ובעולשין, ובתמכה, ובחרחבינה, ובמרור.  יוצאין בהן, בין לחים בין יבשים; אבל לא כבושין, ולא שלוקים, ולא מבושלים.  וכולם מצטרפין בכזית.  ויוצאין בקלח שלהן, ובדמאי, ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו. ב,ז  אין שורין את המורסן לתרנגולין, אבל חולטין.  האישה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא על בשרה יבש.  לא ילעוס אדם חיטין וייתן על מכתו, מפני שהן מחמיצות. ב,ח  אין נותנין את הקמח לא לתוך החרוסת, ולא לתוך החרדל.  ואם נתן, יאכל מיד; רבי מאיר אוסר.  אין מבשלין את הפסח לא במשקין, ולא במי פירות; אבל סכין ומטבילין אותו בהן.  ומי תשמישו של נחתום ישפכו, מפני שהן מחמיצות.   מסכת פסחים פרק ג ג,א  אלו עוברין בפסח כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתוס המצרי, וזימא של צבעין, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים; רבי אליעזר אומר, אף טיפולי נשים.  זה הכלל כל שהוא מין דגן, הרי זה עובר בפסח; הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת. ג,ב  בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער; פחות מכן, בטל במיעוטו.  וכן לעניין הטומאה אם הקפיד עליו, חוצץ; ואם רצה בקיומו, הרי הוא כעריבה.  בצק החירש אם יש כיוצא בו שהחמיץ, הרי זה אסור. ג,ג  כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב רבי אליעזר אומר, לא תקרא לה שם, עד שתאפה; בן בתירה אומר, תטיל לצונן.  אמר רבי יהושוע, לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל ייראה ובבל יימצא; אלא מפרשתה, ומנחתה עד הערב, ואם החמיצה, החמיצה. ג,ד  רבן גמליאל אומר, שלוש נשים לשות כאחת, ואופות בתנור אחד, זו אחר זו, זו אחר זו; וחכמים אומרים, שלוש נשים עסקות בבצק אחת לשה, ואחת עורכת, ואחת אופה.  רבי עקיבה אומר, לא כל הנשים, ולא כל העצים, ולא כל התנורים שווין.  זה הכלל תפח, ותלטוש בצונן. ג,ה  שיאור יישרף, והאוכלו פטור.  סידוק יישרף, והאוכלו חייב כרת.  איזה הוא שיאור, כקרני חגבים; סידוק, שנתערבו סדקיו זה בזה, דברי רבי יהודה.  וחכמים אומרים, זה וזה, האוכלו חייב כרת; ואיזה הוא שיאור, כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. ג,ו  ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מבערין את הכול מלפני השבת, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, בזמנו.  רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, תרומה מלפני השבת, וחולין בזמנן. ג,ז  ההולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו, יחזור; ואם לאו, יבטל בליבו.  להציל מיד הגיס, מיד הנהר, מיד הדליקה, מיד המפולת יבטל בליבו.  ולשבות שביתת הרשות, יחזור מיד. ג,ח  וכן מי שיצא מירושלים, ונזכר שיש בידו בשר הקודש אם עבר הצופים, שורפו במקומו; ואם לאו, חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה.  עד כמה הן חוזרין, רבי מאיר אומר, זה וזה כביצה; רבי יהודה אומר, כזית.  וחכמים אומרים, בשר הקודש כזית, וחמץ כביצה.   מסכת פסחים פרק ד ד,א  מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות, עושין; מקום שנהגו שלא לעשות, אינן עושין.  ההולך ממקום שעושין למקום שאינן עושין, או ממקום שאינן עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם; ואל ישנה אדם, מפני המחלוקת. ד,ב  כיוצא בו, המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער; רבי יהודה אומר, צא והבא לך, אף אתה. ד,ג  מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגויים, מוכרין; מקום שנהגו שלא למכור, אינן מוכרין.  ואל ישנה אדם, מפני המחלקות.  בכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה, עגלים וסייחים שלמים ושבורים.  רבי יהודה מתיר בשבורה; בן בתירה מתיר בסוס. ד,ד  מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, אוכלים; מקום שנהגו שלא לאכול, אינן אוכלין.  מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אינן מדליקין.  מדליקין בבתי כנסייות, ובבתי מדרשות, ובמבואות האפלים, ועל גבי החולים. ד,ה  מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושין; מקום שנהגו שלא לעשות, אינן עושין.  בכל מקום, תלמידי חכמים בטלין; רבן שמעון בן גמליאל אומר, לעולם יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים. ד,ו  חכמים אומרין, ביהודה עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ובגליל אינן עושין כל עיקר.  ובלילה, בית שמאי אוסרין; ובית הלל מתירין, עד הנץ החמה. ד,ז  [ו] רבי מאיר אומר, כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר, גומרה בארבעה עשר; אבל לא יתחיל בה כתחילה בארבעה עשר, אף על פי שהוא יכול לגומרה.  וחכמים אומרין, שלוש אומנייות עושין מלאכה בערבי פסחים, עד חצות החייטים, והספרים, והכובסין; רבי יוסי ברבי יהודה אומר, אף הרצענין. ד,ח  [ז] מושיבין שובכין לתרנגולין, בארבעה עשר.  תרנגולת שברחה, מחזירין אותה למקומה; ואם מתה, מושיבין אחרת תחתיה.  וגורפין זבל מתחת רגלי בהמה, בארבעה עשר; ובמועד, מסלקין לצדדין.  מוליכין ומביאין כלים מבית האומן, אף על פי שאינן לצורך המועד. ד,ט  [ח] שישה דברים עשו אנשי יריחו על שלושה מיחו בידם, ועל שלושה לא מיחו בידם.  ואלו שלא מיחו בידם מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין וגודשין מלפני העומר; ולא מיחו בידם.  ואלו שמיחו בידם מתירין גמזייות של הקדש, ואוכלין מתחת הנשרים בשבת, ונותנין פיאה לירק; ומיחו בידם חכמים. ד,י  [ט] שישה דברים עשה חזקייה מלך יהודה על שלושה הודו לו, ועל שלושה לא הודו לו.  על שלושה הודו לו גירר עצמות אביו על מיטה של חבלים, והודו לו; כיתת נחש הנחושת, והודו לו; גנז ספר רפואות, והודו לו.  ועל שלושה לא הודו לו קיצץ דלתות ההיכל ושיגרם למלך אשור, ולא הודו לו; סתם את מי גיחון העליון, ולא הודו לו; עיבר ניסן בניסן, ולא הודו לו.   מסכת פסחים פרק ה ה,א  תמיד נשחט בשמונה ומחצה, וקרב בתשע ומחצה; ערב פסחים נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמונה ומחצה, בין בחול בין בשבת.  חל ערב פסחים להיות ערב שבת נשחט בשש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה; והפסח אחריו. ה,ב  הפסח ששחטו שלא לשמו, קיבל והילך וזרק שלא לשמו, או לשמו ושלא לשמו, או שלא לשמו ולשמו פסול.  כיצד לשמו ושלא לשמו, לשם פסח ולשם שלמים; שלא לשמו ולשמו, לשם שלמים ולשם הפסח. ה,ג  שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו, לערלים ולטמאים פסול; לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים כשר.  שחטו קודם חצות פסול, שנאמר בו "בין הערביים" (שמות יב,ו; ויקרא כג,ה; במדבר ט,ג).  שחטו קודם לתמיד, כשר ובלבד שיהא אחר ממרס בדמו, עד שיזרק דם התמיד; ואם נזרק, כשר. ה,ד  השוחט את הפסח על החמץ, עובר בלא תעשה; רבי יהודה אומר, אף על התמיד.  רבי שמעון אומר, הפסח בארבעה עשר לשמו חייב, ושלא לשמו פטור; ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן, פטור.  ובמועד לשמו פטור, ושלא לשמו חייב; ושאר כל הזבחים, בין לשמן בין שלא לשמן חייב, חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה. ה,ה  הפסח נשחט בשלוש כיתות, שנאמר "ושחטו אותו, כול קהל עדת ישראל בין הערביים" (שמות יב,ו) קהל, עדה, וישראל.  נכנסה הכת הראשונה, ונתמלאת העזרה ננעלו דלתות העזרה.  תקעו והריעו ותקעו.  והכוהנים עומדין שורות שורות, ובידיהם בזיכי כסף ובזיכי זהב:  שורה שכולה כסף כסף, ושכולה זהב זהב; ולא היו מעורבין.  ולא היו לבזיכין שוליים, שמא יניחום ויקרוש הדם.  [ו] שחט ישראל וקיבל הכוהן, נתנו לחברו וחברו לחברו; מקבל את המלא, ומחזיר את הריקן.  והכוהן הקרוב אצל המזבח זורקו, זריקה אחת כנגד היסוד. ה,ו  [ז] יצתה הכת הראשונה, ונכנסה השנייה; יצתה השנייה, ונכנסה השלישית.  כמעשה הראשונה, כן מעשה שנייה ושלישית.  קראו את ההלל.  אם גמרו שנו; ואם שנו שילשו, אף על פי שלא שילשו מימיהם.  רבי יהודה אומר, מימיה של כת שלישית לא הגיעה עד "אהבתי, כי ישמע ה'" (תהילים קטז,א), מפני שעמה מועטין. ה,ז  [ח] וכמעשהו בחול, כן מעשהו בשבת; אלא שהיו הכוהנים מדיחין את העזרה, שלא כרצון חכמים.  רבי יהודה אומר, כוס היה ממלא מדם התערובת, זורקו זריקה אחת על גבי המזבח; ולא הודו לו חכמים. ה,ח  [ט] כיצד תולין ומפשיטין:  אונקליות של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים, שבהן תולין ומפשיטין.  וכל מי שאין לו מקום לתלות מקלות דקים חלקים היו שם, מניח על כתפו ועל כתף חברו, ותולה ומפשיט.  רבי אליעזר אומר, ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מניח ידו על כתף חברו, ויד חברו על כתפו, ותולה ומפשיט. ה,ט  [י] קרעו והוציא את אימוריו, נתנן במגס, והקטירן על גבי המזבח.  יצתה הכת הראשונה, וישבה לה בהר הבית; השנייה בחיל, ושלישית במקומה.  חשיכה, יצאו וצלו את פסחיהם.   מסכת פסחים פרק ו ו,א  ואלו דברים בפסח דוחין את השבת שחיטתו, וזריקת דמו, ומיחוי קרביו, והקטר חלביו; אבל צלייתו והדחת קרביו, אינן דוחין את השבת.  הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבולתו, אינן דוחין; רבי אליעזר אומר, דוחין. ו,ב  אמר רבי אליעזר, מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה, דוחה את השבת אלו שהן משום שבות, לא ידחו את השבת.  אמר לו רבי יהושוע, יום טוב יוכיח שהתיר בו משום מלאכה, ואסר בו משום שבות.  אמר לו רבי אליעזר, מה זה, יהושוע מה ראיה רשות למצוה.  השיב רבי עקיבה, הזאה תוכיח שהיא מצוה והיא משום שבות, ואינה דוחה את השבת.  אף אתה אל תתמה על אלו שאף על פי שהן מצוה והן משום שבות, לא ידחו את השבת.  אמר לו רבי אליעזר, ועליה אני דן:  ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה, דוחה את השבת הזאה שהיא משום שבות, אינו דין שתדחה את השבת.  אמר לו רבי עקיבה, או חילוף הדברים:  מה אם הזאה שהיא משום שבות, אינה דוחה את השבת שחיטה שהיא משום מלאכה, אינו דין שלא תדחה את השבת.  אמר לו רבי אליעזר, עקיבה, עקרת מה שכתוב בתורה "בין הערביים . . . במועדו" (במדבר ט,ג) בין בחול בין בשבת.  אמר לו, הבא לי מועד לאלו, כמועד לשחיטה.  כלל אמר רבי עקיבה כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב שבת, אינה דוחה את השבת; שחיטה שאי אפשר לה ליעשות מערב שבת, דוחה את השבת. ו,ג  אימתיי מביאין עימו חגיגה, בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט; ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה, אין מביאין עימו חגיגה. ו,ד  חגיגה הייתה באה מן הבקר ומן הצאן, ומן הכשבים ומן העיזים, מן הזכרים ומן הנקבות.  ונאכלת לשני ימים. ו,ה  הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת, חייב עליו חטאת.  ושאר כל הזבחים ששחטן לשם הפסח אם אינן ראויים, חייב; ואם ראויים הם רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושוע פוטר.  אמר רבי אליעזר, מה אם הפסח שהוא מותר לשמו, כששינה את שמו חייב; זבחים שהן אסורין לשמן, כששינה את שמן אינו דין שיהא חייב.  אמר לו רבי יהושוע, לא, אם אמרת בפסח ששינהו לדבר אסור, תאמר בזבחים ששינן לדבר מותר.  אמר לו רבי אליעזר, אימורי הציבור יוכיחו, שהן מותרין לשמן, והשוחט לשמן, חייב.  אמר לו רבי יהושוע, לא, אם אמרת באימורי ציבור שיש להן קצבה, תאמר בפסח שאין לו קצבה.  רבי מאיר אומר, אף השוחט לשם אימורי ציבור, פטור. ו,ו  שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו, לערלים ולטמאים חייב.  לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים פטור.  שחטו, ונמצא בעל מום חייב; שחטו, ונמצא טריפה בסתר פטור.  שחטו, ונודע שמשכו הבעלים את ידם, או שמתו או שנטמאו פטור, מפני ששחט ברשות.   מסכת פסחים פרק ז ז,א  כיצד צולין את הפסח:  שפוד של רימון, תוחבו מתוך פיו ועד לבית נקובתו; ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, דברי רבי יוסי הגלילי.  רבי עקיבה אומר, כמין בישול הוא זה, אלא תולן חוצה לו. ז,ב  אין צולין את הפסח לא בשפוד, ולא באסכלה.  אמר רבי צדוק, מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו, צא צלה לנו את הפסח על האסכלה.  נגע בחרסו של תנור, יקלוף את מקומו; נטף מרוטבו על החרס, וחזר אליו ייטול את מקומו; נטף מרוטבו על הסולת, יקמוץ את מקומו. ז,ג  סכו בשמן של תרומה אם חבורת הכוהנים, יאכלו.  ואם של ישראל אם חי הוא, ידיחנו; ואם צלי, יקלוף את החיצון.  סכו בשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים על בני חבורה, שאין פודין מעשר שני בירושלים. ז,ד  חמישה דברים באים בטומאה, ואינן נאכלים בטומאה העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וזבחי שלמי ציבור, ושעירי ראשי חודשים.  הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. ז,ה  נטמא הבשר, והחלב קיים אינו זורק את הדם; נטמא החלב, והבשר קיים זורק את הדם.  ובמוקדשין אינו כן; אלא אף על פי שנטמא הבשר, והחלב קיים זורק את הדם. ז,ו  נטמא קהל או רובו, או שהיו הכוהנים טמאים והקהל טהור ייעשה בטומאה.  נטמא מיעוט הקהל הטהורים עושין את הראשון, והטמאים את השני. ז,ז  הפסח שנזרק דמו, ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה.  נטמא טומאת הגוף, אין הציץ מרצה מפני שאמרו, הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף.  נטמא טומאת התהום, הציץ מרצה. ז,ח  נטמא שלם או רובו, שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה; נטמא מיעוטו והנותר, שורפין אותו בחצרותיהם על גגותיהם מעצי עצמם.  הצייקנים שורפין אותו לפני הבירה, בשביל ליהנות מעצי המערכה. ז,ט  הפסח שיצא או שנטמא, יישרף מיד.  נטמאו הבעלים או שמתו תעבור צורתו, וייצא לבית השריפה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אף זה יישרף מיד, שאין לו אוכלין. ז,י  העצמות, והגידים, והנותר יישרפו בשישה עשר; חל שישה עשר להיות בשבת יישרפו בשבעה עשר, שאין דוחין לא את השבת ולא את יום טוב. ז,יא  כל הנאכל בשור הגדול, ייאכל בגדי הרך ראשי הכנפיים והסחוסין.  השובר את העצם בפסח טהור, הרי זה לוקה ארבעים; אבל המותיר בטהור, והשובר בטמא אינו לוקה ארבעים. ז,יב  אבר שיצא מקצתו חותך עד שהוא מגיע לעצם, וקולף עד שהוא מגיע לפרק, וחותך; ובמוקדשין קוצץ בקופיס, שאין בו משום שבירת העצם.  מן האגף ולפנים, כלפנים, ומן האגף ולחוץ, כלחוץ; והחלונות ועובי החומה, כלפנים. ז,יג  שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין, ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין, והמיחם באמצע.  וכשהשמש עומד למזוג, קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו, ואוכל.  והכלה הופכת את פניה, ואוכלת.   מסכת פסחים פרק ח ח,א  האישה בזמן שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה, שחט עליה בעלה תאכל משל בעלה; הלכה ברגל הראשון לעשות בבית אביה שחט עליה אביה, שחט עליה בעלה תאכל ממקום שהיא רוצה.  יתום ששחטו עליו אפיטרופין, יאכל ממקום שהוא רוצה.  עבד של שני שותפין, לא יאכל משל שניהם; חצייו עבד וחצייו בן חורין, לא יאכל משל רבו. ח,ב  האומר לעבדו, צא ושחוט עליי את הפסח שחט גדי, יאכל; שחט טלה, יאכל; שחט גדי וטלה, יאכל מן הראשון.  שכח מה אמר לו רבו, כיצד יעשה:  ישחוט גדי וטלה, ויאמר אם גדי אמר לי רבי, גדי שלו וטלה שלי; ואם טלה אמר לי רבי, טלה שלו וגדי שלי.  שכח רבו מה אמר לו שניהם ייצאו לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני. ח,ג  האומר לבניו, הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו, זכה בחלקו וזיכה את אחיו עימו.  לעולם נמנין עליו, עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד.  נמנין ומושכין את ידיהן ממנו, עד שישחוט; רבי שמעון אומר, עד שיזרוק הדם. ח,ד  הממנה אחרים עימו על חלקו רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו, והוא אוכל משלו והן אוכלין משלהם. ח,ה  זב שראה שתי ראייות, שוחטים עליו בשביעי; ראה שלוש, שוחטים עליו בשמיני.  וכן שומרת יום כנגד יום, שוחטין עליה בשני; ראת שני ימים, שוחטין עליה בשלישי; והזבה, שוחטין עליה בשמיני. ח,ו  האונן, והמפקח בגל, וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים, החולה והזקן שאינן יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם; ועל כולם, אין שוחטין עליהם בפני עצמן, שלא יביאו את הפסח לידי פסול.  לפיכך אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פסח שני, חוץ מן המפקח בגל שהיה טמא מתחילתו. ח,ז  אין שוחטין את הפסח על היחיד, דברי רבי יהודה; רבי יוסי מתיר.  אפילו חבורה של מאה, ואינן יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהן.  ואין עושין חבורה נשים ועבדים וקטנים. ח,ח  אונן טובל, ואוכל את פסחו לערב; אבל לא בקודשים.  השומע על מתו, והמלקט לו עצמות טובל ואוכל בקודשים.  גר שנתגייר ערב פסחים בית שמאי אומרין, טובל ואוכל את פסחו לערב; בית הלל אומרין, הפורש מן העורלה כפורש מן הקבר.   מסכת פסחים פרק ט ט,א  מי שהיה טמא או בדרך רחוקה לא עשה את הראשון, יעשה את השני; שגג או נאנס לא עשה את הראשון, יעשה את השני.  אם כן, למה נאמר "טמא . . . או בדרך רחוקה" (במדבר ט,י) שאלו פטורין מן ההיכרת, ואלו חייבין בהיכרת. ט,ב  ואיזו היא דרך רחוקה מן המודעית ולחוץ, וכמידתה לכל רוח, דברי רבי עקיבה.  רבי אליעזר אומר, מאסקופת העזרה ולחוץ; אמר רבי יוסי, לפיכך נקוד על הא כלומר לא מפני שהיא רחוקה ודאי, אלא מאסקופת העזרה ולחוץ. ט,ג  מה בין הראשון לשני:  הראשון, אסור בבל ייראה ובבל יימצא; והשני, חמץ ומצה עימו בבית.  הראשון, טעון הלל באכילתו; והשני, אינו טעון הלל באכילתו.  זה וזה טעונין הלל בעשייתן, ונאכלין צלי על מצה ומרורים, ודוחין את השבת. ט,ד  הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות, נידות ויולדות; ואם אכלו, פטורין.  רבי אליעזר פוטר אף על ביאת המקדש. ט,ה  מה בין פסח מצריים, לפסח דורות:  פסח מצריים מקחו מבעשור, וטעון הזיה באגודת איזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות, ונאכל בחיפזון בלילה אחד; ופסח דורות, נוהג כל שבעה. ט,ו  אמר רבי יהושוע, שמעתי שתמורת הפסח קרבה, ותמורת הפסח אינה קרבה; ואין לי לפרש.  אמר רבי עקיבה, אני אפרש:  הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב, ויימכר, ויביא בדמיו שלמים; וכן תמורתו.  לאחר הפסח, יבוא שלמים; וכן תמורתו. ט,ז  המפריש נקבה לפסחו, או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב, ויימכר, וייפלו דמיו לנדבה.  המפריש את פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם הפסח, אלא לשם שלמים. ט,ח  הפסח שנתערב בזבחים ירעו עד שיסתאבו, ויימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה, ובדמי היפה שבהן ממין זה; ויפסיד המותר מביתו.  נתערב בבכורות רבי שמעון אומר, אם חבורת הכוהנים, יאכלו. ט,ט  חבורה שאבד פסחה, אמרו לאחד, צא ובקש ושחוט עלינו:  הלך ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו, והן אוכלין עימו; ואם שלהם נשחט ראשון הם אוכלין משלהם, והוא אוכל משלו.  אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחת הוא אוכל משלו, והם אינן אוכלים עימו; ושלהם ייצא לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני.  אמר להם, אם איחרתי, שחטו עלי:  הלך ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו אם שלהם נשחט ראשון הם אוכלים משלהם, והוא אוכל עימהם; ואם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו, והם אוכלין משלהם.  אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחת הם אוכלין משלהם, והוא אינו אוכל עימהם; ושלו ייצא לבית השריפה, ופטור מלעשות פסח שני.  אמר להם, ואמרו לו אוכלין מן הראשון; לא אמר להם, ולא אמרו לו אינם אחראין זה לזה. ט,י  שתי חבורות שנתערבו פסחיהם אלו מושכין להם אחד, ואלו מושכין להם אחד, אחד מאלו בא לו אצל אלו, ואחד מאלו בא לו אצל אלו; וכך הן אומרין:  אם שלנו הוא הפסח הזה ידיך משוכות משלך, ונמנית על שלנו; ואם שלך הוא הפסח הזה ידינו משוכות משלנו, ונמנינו על שלך.  וכן חמש חבורות של חמישה חמישה, ושל עשרה עשרה מושכין להן אחד מכל חבורה וחבורה, וכך היו אומרין. ט,יא  שניים שנתערבו פסחיהם זה מושך לו אחד, וזה מושך לו אחד, זה ממנה עימו אחד מן השוק, וזה ממנה עימו אחד מן השוק, זה בא אצל זה, וזה בא אצל זה; וכך הוא אומר:  אם שלי הוא הפסח הזה ידיך משוכות משלך, ונמנית על שלי; ואם שלך הוא הפסח הזה ידיי משוכות משלי, ונמניתי על שלך.   מסכת פסחים פרק י י,א  ערב פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך.  אפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב; לא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי. י,ב  מזגו לו כוס ראשון בית שמאי אומרין, מברך על היום, ואחר כך מברך על היין; בית הלל אומרין, מברך על היין, ואחר כך מברך על היום. י,ג  הביאו לפניו, מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת ולפת.  הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, אף על פי שאין חרוסת מצוה; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, מצוה.  ובמקדש, מביאין לפניו גופו של פסח. י,ד  מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל.  אם אין דעת בבן אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות:  שבכל הלילות, אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת; והלילה הזה, שתי פעמים.  שבכל הלילות, אנו אוכלין חמץ ומצה; והלילה הזה, כולו מצה.  שבכל הלילות, אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל; והלילה הזה, כולו צלי.  לפי דעתו של בן, אביו מלמדו.  מתחיל בגנות, ומסיים בשבח; ודורש מ"ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה), עד שהוא גומר את כל הפרשה. י,ה  רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו; ואלו הן פסח, מצה, ומרורים.  פסח, על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצריים; מרורים, על שם שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצריים; מצה, על שם שנגאלו.  בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים; לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר להדר לרומם לגדל לנצח למי שעשה לנו את כל הניסים האלו, והוציאנו מעבדות לחירות.  ונאמר לפניו, הללו יה. י,ו  עד איכן הוא אומר בית שמאי אומרין, עד "אם הבנים, שמחה" (תהילים קיג,ט); בית הלל אומרין, עד "חלמיש, למעיינו מים" (תהילים קיד,ח).  וחותם בגאולה.  רבי טרפון אומר, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצריים, והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרור; ואינו חותם.  רבי עקיבה מוסיף, כן ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו יגיענו לרגלים ולמועדים אחרים הבאים לקראתנו בשלום, שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך, לאכול מן הזבחים ומן הפסחים שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, ונודה לשמך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו; ברוך אתה ה', גאל ישראל. י,ז  מזגו לו כוס שלישי, בירך על מזונו; רביעי, גומר עליו את הלל ואומר עליו ברכת השיר.  בין הכוסות האלו אם רצה לשתות, ישתה; בין שלישי לרביעי, לא ישתה. י,ח  אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומון.  ישנו מקצתן, יאכלו; וכולן, לא יאכלו.  רבי יוסי אומר, נתנמנמו, יאכלו; נרדמו, לא יאכלו. י,ט  הפסח אחר חצות, מטמא את הידיים; הפיגול והנותר, מטמאין את הידיים.  בירך ברכת הפסח, פטר את של זבח; ושל זבח, לא פטר את של פסח, דברי רבי ישמעאל.  רבי עקיבה אומר, לא זו פוטרת את זו, ולא זו פוטרת את זו.     מסכת שקלים פרק א א,א  באחד באדר, משמעין על השקלים ועל הכלאיים.  בחמישה עשר בו, קורין את המגילה בכרכים, ומתקנים את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים; ועושין כל צורכי הרבים, ומציינין על הקברות, ויוצאין אף על הכלאיים. א,ב  אמר רבי יהודה, בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהם.  משרבו עוברי עבירה, היו משליכין על הדרכים; התקינו שיהו מפקירין את כל השדה. א,ג  בחמישה עשר בו, שולחנות היו יושבין במדינה; בעשרים וחמישה בו, ישבו במקדש.  משישבו במקדש, התחילו למשכן.  את מי ממשכנין לויים וישראל, גרים ועבדים משוחררין; אבל לא נשים, ולא עבדים, ולא קטנים.  כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו, אינו פוסק.  ואין ממשכנין את הכוהנים, מפני דרכי שלום. א,ד  אמר רבי יהודה, העיד בן כוברי ביבנה, שכל כוהן שהוא שוקל, אינו חוטא.  אמר לו רבן יוחנן בן זכאי, לא כי, אלא כל כוהן שאינו שוקל, חוטא; אלא שהכוהנים דורשים את המקרא הזה לעצמן, "וכל מנחת כוהן כליל תהיה, לא תיאכל" (ויקרא ו,טז) הואיל והעומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו, היאך הן נאכלין. א,ה  אף על פי שאמרו, אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים; אבל אם שקלו, מקבלין מידם.  הנוכרי והכותי ששקלו, אין מקבלין מידם; אין מקבלין מידם קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות.  חטאות ואשמות, מקבלין מידם.  זה הכלל כל שהוא נידר ונידב, מקבלין מידם; וכל שאינו לא נידר ולא נידב, אין מקבלין מידם.  וכן הוא מפורש על ידי עזרא, "לא לכם ולנו, לבנות בית לאלוהינו" (עזרא ד,ג). א,ו  ואלו חייבין בקולבון לויים וישראל, וגרים ועבדים משוחררים; אבל לא נשים, ולא עבדים, ולא קטנים.  השוקל על יד העבד, על יד האישה, על יד הכוהן, ועל יד הקטן פטור.  על ידו ועל יד חברו, חייב בקולבון אחד; רבי מאיר אומר, שני קולבונות.  נתן סלע ליטול שקל, חייב שני קולבונות. א,ז  השוקל על יד עני, על יד שכנו, ועל יד בן עירו פטור; ואם הלוום, חייב.  האחים והשותפין שחייבין בקולבון, פטורין ממעשר בהמה; ושחייבין במעשר בהמה, פטורין מן הקולבון.  כמה הוא קולבון, מעה כסף, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, חצי.   מסכת שקלים פרק ב ב,א  מצרפין שקלים דרכונות, מפני משוי הדרך.  כשם שהיו שופרות במקדש, כך היו במדינה.  בני העיר ששלחו את שקליהם נגנבו או שאבדו אם נתרמה התרומה, נשבעין לגזברין; ואם לאו נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלים תחתיהם.  נשבעו נמצאו או שהחזירום הגנבים אלו ואלו שקלים, ואין עולין להן לשנה הבאה. ב,ב  הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו, ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה התרומה, מעל.  השוקל שקלו מן ההקדש נתרמה התרומה ואחר כך קרבה הבהמה, מעל; ממעשר שני, ומדמי שביעית יאכל כנגדו. ב,ג  המכנס מעות ואמר, הרי אלו לשקלי בית שמאי אומרין, מותרן נדבה; בית הלל אומרין, מותרן חולין.  שאביא מהן שקלי, שווין שהמותר חולין.  אלו לחטאתי, שווין שהמותר נדבה; שאביא מהן חטאתי, שווין שהמותר חולין. ב,ד  אמר רבי שמעון, מה בין שקלים לחטאת אלא שהשקלים יש להן קצבה, ולחטאת אין לה קצבה.  רבי יהודה אומר, אף לשקלים אין להן קצבה:  שכשעלו ישראל מן הגולה, היו שוקלין דרכונות; חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעים, ביקשו לשקול דינרין.  אמר רבי שמעון, אף על פי כן, יד כולם שווה; אבל חטאת, זה מביא בסלע וזה מביא בשתיים וזה מביא בשלוש. ב,ה  מותר שקלים, חולין; מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות מותרן נדבה.  זה הכלל כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה, מותרו נדבה; מותר עולה, לעולה.  מותר מנחה, למנחה.  מותר שלמים, לשלמים; ומותר הפסח, לשלמים.  מותר נזירים, לנזירים; מותר נזיר, לנדבה.  מותר שבויים, לשבויים; מותר שבוי, לאותו שבוי.  מותר עניים, לעניים; מותר עני, לאותו עני.  מותר מתים, למתים; מותר המת, ליורשיו.  רבי מאיר אומר, מותר המת, יהא מונח עד שיבוא אלייהו ז"ל; רבי נתן אומר, בונין לו נפש על גבי קברו.   מסכת שקלים פרק ג ג,א  בשלושה פרקים בשנה, תורמין את הלשכה בפרוס הפסח, ובפרוס העצרת, ובפרוס החג; והן גרנות של מעשר בהמה, דברי רבי עקיבה.  בן עזאי אומר, בעשרים ותשעה באדר, באחד בסיוון, בעשרים ותשעה באב; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בניסן, באחד בסיוון, בעשרים ותשעה באלול.  ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול, ולא אמרו באחד בתשרי מפני שהוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב; לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול. ג,ב  בשלוש קופות של שלוש שלוש סאין, תורמין את הלשכה.  וכתוב עליהן אלף בית גימל; רבי ישמעאל אומר, יונית היה כתוב עליהן, אלפא ביטא גמא.  אין התורם נכנס לא בפרגוד החפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילה, ולא בקמיע שמא יעני, ויאמרו מעוון הלשכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר:  לפי שאדם צריך לצאת ידי הברייות, כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום שנאמר "והייתם נקיים מה', ומישראל" (במדבר לב,כב), ואומר "ומצא חן, ושכל טוב בעיני אלוהים, ואדם" (משלי ג,ד). ג,ג  של בית רבן גמליאל היה נכנס ושקלו בין אצבעותיו, וזורקו לפני התורם, והתורם מתכוון, ודוחפו לקופה.  אין התורם תורם, עד שהוא אומר להן, אתרום, והן אומרין לו, תרום תרום תרום, שלושה פעמים. ג,ד  תרם את הראשונה, וחיפה בקטבליות, השנייה, וחיפה בקטבליות; השלישית, לא היה מחפה.  ולמה לא היה מחפה, שמא ישכח ויתרום מן התרום.  תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל, והשנייה לשם הכרכים המוקפין לה, והשלישית לשם בבל ולשם מדיי ולשם המדינות הרחוקות.   מסכת שקלים פרק ד ד,א  התרומה, מה היו עושין בה:  לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם, והעומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וכל קרבנות הציבור.  שומרי ספחים בשביעית, נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.  רבי יוסי אומר, אף הרוצה להתנדב שומר חינם; אמרו לו, אף אתה אומר, שאינן באין אלא משל ציבור. ד,ב  פרה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית באין מתרומת הלשכה.  כבש פרה, וכבש שעיר המשתלח, ולשון שבין קרניו, ואמת המים, וחומת העיר ומגדלותיה, וכל צורכי העיר באים משיירי הלשכה; אבא שאול אומר, כבש פרה, כוהנים גדולים עושין אותו משל עצמן. ד,ג  מותר שיירי הלשכה, מה היו עושין בהן:  לוקחין בהן יינות שמנים וסלתות, והשכר להקדש, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבה אומר, אין משתכרין משל הקדש, אף לא משל עניים. ד,ד  מותר התרומה, מה היו עושין בה:  ריקועי זהב ציפוי לבית קודשי קודשים.  רבי ישמעאל אומר, מותר פירות לקיץ המזבח, מותר תרומה לכלי שרת.  רבי עקיבה אומר, מותר תרומה לקיץ המזבח, מותר נסכים לכלי שרת; רבי חנינה סגן הכוהנים אומר, מותר נסכים לקיץ המזבח, מותר תרומה לכלי שרת:  זה וזה, לא היו מודים בפירות. ד,ה  מותר הקטורת, מה היו עושין בה:  מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה לאומנין בשכרן; וחוזרין ולוקחין אותה, מתרומה חדשה.  ואם בא החודש בזמנו, לוקחין אותה מתרומה חדשה; ואם לאו, מן הישנה. ד,ו  המקדיש נכסיו, והיו בהן דברים ראויין לקרבנות הציבור יינתנו לאומנין בשכרן, דברי רבי עקיבה.  אמר לו בן עזאי, אינה היא המידה, אלא מפרישין מהן שכר האומנין, ומחללין אותם על מעות האומנין, ונותנין אותם לאומנין בשכרם; וחוזרין ולוקחין אותם, מתרומה חדשה. ד,ז  המקדיש נכסיו הייתה בהן בהמה ראויה להיקרב על גבי המזבח, זכרים ונקבות רבי אליעזר אומר, זכרים יימכרו לצריכי עולות, ונקבות יימכרו לצריכי זבחי שלמים; ודמיהן ייפלו עם שאר נכסים לבדק הבית.  רבי יהושוע אומר, זכרים עצמן יקרבו עולות, ונקבות יימכרו לצריכי זבחי שלמים; ויביא בדמיהן עולות, ושאר נכסים ייפלו לבדק הבית.  אמר רבי עקיבה, רואה אני את דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושוע, שרבי אליעזר השווה את מידתו, ורבי יהושוע חלק.  אמר רבי פפייס, שמעתי דברי שניהם שהמקדיש בפירוש, דברי רבי אליעזר; והמקדיש סתם, דברי רבי יהושוע. ד,ח  המקדיש נכסיו, והיו בהם דברים ראויים ליקרב על גבי המזבח יינות, שמנים, וסלתות, ועופות רבי אליעזר אומר, יימכרו לצריכי אותו המין, ויביא בדמיהן עולות; ושאר נכסים ייפלו לבדק הבית. ד,ט  אחת לשלושים יום, משערין את הלשכה.  כל המקבל עליו לספק סלתות מארבע, עמדו משלוש יספק מארבע; משלוש, עמדו מארבע יספק מארבע:  שיד הקדש על העליונה.  אם התליעה סולת, התליעה לו; ואם החמיץ יין, החמיץ לו.  אינו מקבל את מעותיו, עד שיהא המזבח מרצה.   מסכת שקלים פרק ה ה,א  ואלו הם הממונים שהיו במקדש:  יוחנן בן פינחס על החותמות, אחייה על הסלתות, מתיה בן שמואל על הפייסות, פתחיה על הקינים.  ולמה נקרא שמו פתחיה שהוא פותח דברים ודורשן, ויודע שבעים לשון.  בן אחייה על חולי מעיים, נחוניה חופר שיחים, גביני כרוז, בן גבר על נעילת שערים, בן ביביי על הפקיע, בן ארזה על הצלצל, הוגדס בן לוי על השיר, בית גרמו על מעשה לחם הפנים, בית אבטינס על מעשה הקטורת, אלעזר על הפרוכות, ופינחס המלביש. ה,ב  אין פוחתין משלושה גזברין, משבעה אמרכולין.  ואין עושין שררה על הציבור בממון, פחות משניים חוץ מבן אחייה שעל חולי מעיים, ואלעזר שעל הפרוכות:  שאותם קיבלו הציבור עליהן. ה,ג  ארבעה חותמות היו במקדש, וכתוב עליהן עגל, זכר, גדי, וחוטא.  בן עזאי אומר, חמישה היו, וארמית כתוב עליהן עגל, דכר, גדי, חוטא דל, וחוטא עשיר.  עגל משמש לנסכי בקר גדולים וקטנים, זכרים ונקבות.  גדי משמש לנסכי צאן גדולים וקטנים, זכרים ונקבות חוץ משל אילים.  איל משמש לנסכי אילים בלבד.  חוטא משמש לנסכי שלוש בהמות של מצורע. ה,ד  מי שהוא מבקש נסכים הולך לו אצל יוחנן, שהוא ממונה על החותמות; נותן לו מעות, ומקבל ממנו חותם.  בא לו אצל אחייה, שהוא ממונה על הנסכים; נותן לו חותם, ומקבל ממנו נסכים.  ולערב באים זה אצל זה, ואחייה מוציא את החותמות, ומקבל כנגדן מעות; אם הותירו, הותירו להקדש, ואם פחתו, משלם יוחנן מביתו שיד הקדש לעליונה. ה,ה  מי שאבד חותמו, ממתינין לו עד הערב.  אם מצאו לו כדי חותמו, נותנין לו; ואם לאו, לא היו נותנין לו.  ושם כל היום כתוב עליהן, מפני הרמאין. ה,ו  שתי לשכות היו במקדש אחת לשכת חשיים, ואחת לשכת הכלים:  לשכת חשיים יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסין מתוכה בחשאי.  לשכת הכלים כל מי שהוא מתנדב כלי, זורקו לתוכה; ואחת לשלושים יום, הגזברים פותחים אותה.  וכל כלי שנמצא בו צורך לבדק הבית, מניחין אותו; והשאר נמכרין, ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית.   מסכת שקלים פרק ו ו,א  שלושה עשר שופרות, שלושה עשר שולחנות, שלוש עשרה השתחוויות, היו במקדש.  של בית רבן גמליאל ושל בית רבי חנניה סגן הכוהנים, היו משתחווים ארבע עשרה; ואיכן הייתה כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידיהם מאבותיהם ששם הארון גנוז. ו,ב  מעשה בכוהן אחד שהיה מתעסק, וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה; בא ואמר לחברו.  לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון נגנז. ו,ג  ואיכן היו השתחוויות האלו:  ארבע בצפון, וארבע בדרום, ושלוש במזרח, ושתיים במערב כנגד השערים.  שערים דרומיים סמוכין למערב שער העליון, שער הדלק, שער הבכורות, שער המים.  ולמה נקרא שמו שער המים, שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג; רבי אליעזר בן יעקוב אומר, ובו המים המפכים עתידים להיות יוצאים מתחת מפתן הבית.  לעומתם בצפון סמוכים למערב שער יכוניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר; ולמה נקרא שמו שער יכוניה, שבו יצא יכוניה וגלותו.  ושבמזרח, שער ניקנור; ושני פשיפשין היו לו, אחד מימינו ואחד משמאלו.  ושניים במערב, שלא היה להם שם. ו,ד  שלושה עשר שולחנות היו במקדש:  שמונה של שיש בבית המטבחיים, שעליהם מדיחין את הקרביים.  ושניים במערב הכבש אחד של שיש, ואחד של כסף; על של שיש, נותנין את האברים, ועל של כסף, כלי שרת.  ושניים באולם מבפנים על פתח הבית אחד של כסף, ואחד של זהב; על של כסף, נותנין לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב, ביציאתו שמעלין בקודש, ולא מורידין.  ואחד של זהב מבפנים, שעליו לחם הפנים תמיד. ו,ה  שלושה עשר שופרות היו במקדש, וכתוב עליהן תקלין חדתין, ותקלין עתיקין, קינים, וגוזלי עולה, עצים, ולבונה, זהב לכפורת; שישה, לנדבה.  תקלין חדתין, שבכל שנה ושנה; ועתיקין מי שלא שקל אשתקד, ישקול לשנה הבאה.  קינים, הן תורין; וגוזלי עולה, הן בני יונה.  וכולם עולות, דברי רבי יהודה.  וחכמים אומרין, קינים אחד חטאת, ואחד עולה; גוזלי עולה, כולן עולות. ו,ו  האומר הרי עלי עצים, לא יפחות משני גזרין; לבונה, לא יפחות מן הקומץ; זהב, לא יפחות מדינר זהב.  שישה, לנדבה.  נדבה, מה היו עושין בה:  לוקחים בה עולות הבשר לשם, והעורות לכוהנים.  זה המדרש דרש יהוידע הכוהן הגדול, "אשם, הוא:  אשום אשם, לה'" (ויקרא ה,יט).  זה הכלל:  כל שהוא בא משם חטא ומשם אשמה, יילקח בו עולות הבשר לשם, והעורות לכוהנים; נמצאו שני כתובין קיימין, אשם לה' ואשם לכוהנים.  ואומר "כסף אשם וכסף חטאות, לא יובא בית ה':  לכוהנים, יהיו" (מלכים ב יב,יז).   מסכת שקלים פרק ז ז,א  מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה קרוב לשקלים, ייפלו לשקלים; לנדבה, ייפלו לנדבה; מחצה למחצה, ייפלו לנדבה.  בין עצים ללבונה קרוב לעצים, ייפלו לעצים; ללבונה, ייפלו ללבונה; מחצה למחצה, ייפלו ללבונה.  בין קינים לגוזלי עולה קרוב לקינים, ייפלו לקינים; לגוזלי עולה, ייפלו לגוזלי עולה; מחצה למחצה, ייפלו לגוזלי עולה.  בין חולין למעשר שני קרוב לחולין, ייפלו לחולין; למעשר שני, ייפלו למעשר שני; מחצה למחצה, ייפלו למעשר שני.  זה הכלל, הולכים אחר הרוב; מחצה למחצה, להחמיר. ז,ב  מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה, לעולם מעשר; ובהר הבית, חולין.  ובירושלים בשאר כל ימות השנה, חולין; ובשעת הרגל, הכול מעשר. ז,ג  בשר שנמצא בעזרה אברים, עולות; וחתיכות, חטאות.  ובירושלים, זבחי שלמים.  זה וזה, תעבור צורתו וייצא לבית השריפה.  נמצא בגבולים אברים, נבילות; וחתיכות, מותרות; ובשעת הרגל שהבשר מרובה, אף אברים מותרות. ז,ד  בהמה שנמצאת מירושלים ועד מגדל עדר, וכמידתה לכל רוח זכרים, עולות; ונקבות, זבחי שלמים.  רבי יהודה אומר, הראוי לפסחים פסחים, קודם לרגל שלושים יום. ז,ה  בראשונה היו ממשכנין את מוצאיה, עד שהוא מביא עימה את נסכיה; חזרו להיות מניחים אותה, ובורחים.  התקינו בית דין שיהו נסכיה באין משל ציבור. ז,ו  אמר רבי שמעון, שבעה דברים התקינו בית דין, וזה אחד מהן:  גוי ששלח עולתו ממדינת הים אם שלח עימה נסכיה, קרבים משלו; ואם לאו, קרבים משל ציבור.  וכן גר שמת, והניח זבחים אם יש לו נסכים, קרבים משלו; ואם לאו, קרבים משל ציבור.  ותנאי בית דין הוא על כוהן גדול שמת, ולא מינו כוהן אחר תחתיו שתהא מנחתו קרבה משל ציבור; רבי יהודה אומר, משל יורשים.  ושלמה הייתה קרבה. ז,ז  על המלח ועל העצים שיהו הכוהנים ניאותין בהן, ועל הפרה שלא יהו מועלין באפרה, ועל הקינים הפסולות שיהו באות משל ציבור; רבי יוסי אומר, המספק את הקינים, הוא מספק את הפסולות.   מסכת שקלים פרק ח ח,א  כל הרוקים הנמצאים בירושלים טהורים, חוץ משל שוק העליון, דברי רבי מאיר.  רבי יוסי אומר, בשאר כל ימות השנה שבאמצע טמאים, ושבצדדים טהורים; ובשעת הרגל שבאמצע טהורים, ושבצדדים טמאים, מפני שהן מועטים, מסתלקין לצדדים. ח,ב  כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה, טמאים; ודרך עלייה, טהורים:  שלא כירידתן עלייתן, דברי רבי מאיר.  רבי יוסי אומר, כולם טהורים, חוץ מן הסל והמגרפה והמריצה המיוחדים לקברות. ח,ג  סכין שנמצאת בארבעה עשר, שוחט בה מיד; בשלושה עשר, שונה ומטביל.  קופיס, בזה ובזה שונה ומטביל.  חל ארבעה עשר להיות בשבת, שוחט בה מיד; בחמישה עשר, שוחט בה מיד.  נמצאת קשורה לסכין, הרי היא כסכין. ח,ד  פרוכת שנטמאת בוולד הטומאה מטבילין אותה בפנים, ומכניסין אותה מיד.  באב הטומאה מטבילין אותה בחוץ, ושוטחין אותה בחיל:  מפני שהיא צריכה הערב שמש.  ואם הייתה חדשה שוטחין אותה על גג האיסטווה, כדי שיראו העם את מלאכתה שהיא נאה. ח,ה  רבן שמעון בן גמליאל אומר משם רבי שמעון בן הסגן, פרוכת עובייה טפח, ועל שבעים ושניים נירים נארגת, על כל נימה ונימה עשרים וארבעה חוטים; אורכה ארבעים אמה, ורוחבה עשרים אמה, ובשמונים ושתי ריבוא הייתה נעשית.  ושתיים עושין מהן בכל שנה ושנה, ושלוש מאות כוהנים מטבילין אותה. ח,ו  בשר קודשי קודשים שנטמא בין באב הטומאה בין בוולד הטומאה, בין בפנים בין בחוץ בית שמאי אומרין, הכול יישרף בפנים, חוץ ממה שנטמא באב הטומאה בחוץ; בית הלל אומרין, הכול יישרף בחוץ, חוץ ממה שנטמא בוולד הטומאה בפנים. ח,ז  רבי אליעזר אומר, את שנטמא באב הטומאה, בין בפנים בין בחוץ יישרף בחוץ; ואת שנטמא בוולד הטומאה, בין בחוץ בין בפנים יישרף בפנים.  רבי עקיבה אומר, מקום טומאתו, שם תהיה שריפתו. ח,ח  אברי תמיד, ניתנים מחצי כבש ולמטן במערב; ושל מוספין, ניתנין מחצי כבש ולמטן במזרח; ושל ראשי חודשים, ניתנין על כרכוב המזבח מלמעלן.  השקלים והביכורים, אין נוהגין אלא בפני הבית; אבל מעשר דגן מעשר בהמה ובכורות, נוהגין בפני הבית ושלא בפני הבית.  המקדיש שקלים וביכורים, הרי זה קודש; רבי שמעון אומר, האומר ביכורים קודש, אינן קודש.     מסכת יומא פרק א א,א  שבעת ימים קודם ליום הכיפורים, מפרישין כוהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין; ומתקינין לו כוהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול.  רבי יהודה אומר, אף אישה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו:  שנאמר "וכיפר בעדו, ובעד ביתו" (ויקרא טז,ו; ויקרא טז,יא; ויקרא טז,יז) "ביתו", היא אשתו.  אמרו חכמים, אם כן, אין לדבר סוף. א,ב  כל שבעת הימים זורק את הדם, ומקטיר את הקטורת, ומטיב את הנרות, ומקריב את הראש ואת הרגל.  ושאר כל הימים אם רצה להקריב, מקריב:  שכוהן גדול מקריב חלק בראש, ונוטל חלק בראש. א,ג  מסרו לו זקנים מזקני בית דין, וקורים לפניו בסדר היום; ואומרין לו, אישי כוהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת.  ערב יום הכיפורים בשחרית, מעמידין אותו בשערי המזרח ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים, כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. א,ד  כל שבעת הימים, לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה; ערב יום הכיפורים עם חשיכה, לא היו מניחין אותו לאכול הרבה, שהמאכל מביא את השינה. א,ה  מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה, והוליכוהו לעליית בית אבטינס; השביעוהו, ונפטרו והלכו להם.  ואומרין לו, אישי כוהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושלוח בית דין; משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך.  הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין. א,ו  אם חכם הוא, דורש; ואם תלמיד חכמים הוא, דורשין לפניו.  אם רגיל לקרות, קורא; ואם לאו, קוראים לפניו.  ובמה קוראים לפניו באיוב, ובעזרא, ובדברי הימים; זכריה בן קבוטר אומר, פעמים הרבה קראתי לפניו בדנייאל. א,ז  ביקש להתנמנם, פרחי לוייה מכין לפניו באצבע צרדה, ואומרין לו, אישי כוהן גדול, עמוד והפג אחת על הרצפה; ומעסקין אותו, עד שמגיע זמן השחיטה. א,ח  בכל יום תורמין את המזבח מקריאת הגבר או סמוך לו, בין מלפניו בין מאחריו; ביום הכיפורים מחצות, וברגלים מאשמורת הראשונה.  לא הייתה קריאת הגבר מגעת, עד שהייתה העזרה מלאה מישראל.   מסכת יומא פרק ב ב,א  בראשונה, כל מי שהוא רוצה לתרום את המזבח, תורם; בזמן שהן מרובין, רצין ועולים בכבש, וכל הקודם את חברו לתוך ארבע אמות זכה.  ואם היו שניהם שווין, הממונה אומר להן הצביעו:  מה הן מוציאין, אחת או שתיים; אין מוציאין גודל במקדש. ב,ב  מעשה שהיו שניים שווים רצים ועולים בכבש, ודחף אחד מהן את חברו, ונפל ונשברה רגלו; וכשראו בית דין שהן באין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפיס.  ארבעה פייסות היו שם.  זה הוא הפיס הראשון. ב,ג  הפיס השני:  מי זורק, מי שוחט, מי מדשן את המזבח הפנימי, מי מדשן את המנורה; מי מעלה אברים לכבש הראש והרגל, ושתי הידיים, והעוקץ והרגל, והחזה והגרה, ושתי הדפנות, והקרביים, והסולת, והחביתים, והיין.  שלושה עשר זכים בו.  אמר בן עזאי לפני רבי עקיבה משם רבי יהושוע, כדרך הילוכו, היה קרב. ב,ד  הפיס השלישי:  חדשים לקטורת, בואו והפיסו.  הרביעי:  חדשים עם ישנים, מי מעלה אברים מן הכבש למזבח. ב,ה  תמיד קרב בתשעה, בעשרה, באחד עשר, בשנים עשר לא פחות ולא יתר.  כיצד:  עצמו בתשעה.  בחג, ביד אחד צלוחית של מים הרי עשרה.  בין הערביים, באחד עשר עצמו בתשעה, ושניים בידם שני גזרי עצים לרבות את העצים.  בשבת, באחד עשר עצמו בתשעה, ושניים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים; ובשבת שבתוך החג, ביד אחד צלוחית של מים. ב,ו  איל קרב באחד עשר הבשר בחמישה, והקרביים והסולת והיין בשניים שניים. ב,ז  פר קרב בעשרים וארבעה:  הראש והרגל הראש באחד, והרגל בשניים.  העוקץ והרגל העוקץ בשניים, והרגל בשניים.  החזה והגרה החזה באחד, והגרה בשלושה.  שתי הידות בשניים.  ושתי הדפנות בשניים.  הקרביים והסולת והיין, בשלושה שלושה.  במה דברים אמורים, בקרבנות הציבור.  אבל בקרבנות היחיד אם רצה להקריב, מקריב.  הפשיטן וניתוחן של אלו ואלו שווין.   מסכת יומא פרק ג ג,א  אמר להם הממונה, צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה; אם הגיע הרואה אומר, בורקי.  מתיה בן שמואל אומר, האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון; והוא אומר, הין. ג,ב  ולמה צרכו לכך:  פעם אחת עלה מאור הלבנה, ודימו שהאיר המזרח; שחטו את התמיד, והוציאוהו לבית השריפה.  והורידו כוהן גדול לבית הטבילה.  זה הכלל היה במקדש כל המסך את רגליו, טעון טבילה; וכל המטיל מים, טעון קידוש ידיים ורגליים. ג,ג  אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שהוא טובל.  חמש טבילות ועשרה קידושין, טובל כוהן גדול ומקדש בו ביום; וכולם בקודש בבית הפרווה, חוץ מזו בלבד. ג,ד  פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם; קידש ידיו ורגליו, ופשט וירד וטבל, ועלה ונסתפג.  הביאו לו בגדי זהב; ולבש, וקידש ידיו ורגליו.  הביאו לו את התמיד; קרצו, ומירק אחר שחיטה על ידו; וקיבל את הדם, וזרקו.  נכנס להקטיר את הקטורת, ולהטיב את הנרות.  ומקריב את הראש, ואת האברים, ואת החביתים, ואת היין. ג,ה  קטורת של שחר, הייתה קרבה בין דם לאברים; ושל בין הערביים, הייתה קרבה בין אברים לנסכים.  ואם היה כוהן גדול זקן או אסתניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך צונין, כדי שתפוג צינתן. ג,ו  הביאוהו לבית הפרווה, ובקודש הייתה.  פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם; קידש ידיו ורגליו, ופשט; רבי מאיר אומר, פשט, וקידש ידיו ורגליו.  ירד וטבל, עלה ונסתפג.  הביאו לו בגדי לבן; ולבש, וקידש ידיו ורגליו. ג,ז  בשחר היה לבוש פילוסין של שנים עשר מנה, ובין הערביים הנדווים של שמונה מאות, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, בשחר היה לבוש של שמונה עשר מנה, ובין הערביים של שנים עשר מנה הכול שלושים מנה.  אלו נוטל מן ההקדש; ואם רצה להוסיף, מוסיף משלו. ג,ח  בא לו אצל פרו; ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו לדרום ופניו למערב, והכוהן עומד במזרח ופניו למערב, וסמך שתי ידיו עליו והתוודה.  וכך היה אומר, אנא ה' עוויתי פשעתי חטאתי לפניך, אני וביתי; אנא ה' כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים, שעוויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך, אני וביתי:  ככתוב בתורת משה עבדך לאמור "כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם:  מכול, חטאותיכם, לפני ה', תטהרו" (ויקרא טז,ל). ג,ט  והכוהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעין את שם המפורש יוצא מפי כוהן גדול בקדושה ובטהרה, היו כורעין ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרין, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ג,י  [ט] בא לו למזרח העזרה, לצפון המזבח; הסגן מימינו, וראש בית אב משמאלו.  ושם שני שעירים, וקלפי הייתה שם, ובה שני גורלות; של אשכרוע היו, ועשאן בן גמלא של זהב, ומזכירין אותו לשבח. ג,יא  [י] בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור, שלא היו בו אלא שניים; אף הוא עשה מוכני לכיור, שלא יהו מימיו נפסלין בלינה.  מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכיפורים, של זהב.  הילני אימו עשתה נברשת של זהב, על פתחו של היכל; אף היא עשתה טבלה של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה.  ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו, ומזכירין אותו לשבח. ג,יב  [יא] ואלו לגנאי:  בית גרמו, לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים; בית אבטינס, לא רצו ללמד על מעשה הקטורת; הוגדס בן לוי, היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד; בן קמצר, לא רצה ללמד על מעשה הכתב.  על הראשונים נאמר "זכר צדיק, לברכה" (משלי י,ז), ועל אלו נאמר "ושם רשעים, ירקב" (שם).   מסכת יומא פרק ד ד,א  טרף בקלפי, והעלה שני גורלות אחד כתוב עליו לה', ואחד כתוב עליו לעזאזל.  אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו, אישי כוהן גדול, הגבה ימינך; ואם בשמאלו עלה, ראש בית אב אומר לו, אישי כוהן גדול, הגבה שמאלך.  נתנם על שני השעירים ואומר, לה' חטאת; רבי ישמעאל אומר, לא היה צריך לומר חטאת, אלא לה'.  והם עונין אחריו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ד,ב  קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, והעמידו כנגד בית שילוחו; ולנשחט, כנגד בית שחיטתו.  ובא לו אצל פרו שנייה; וסמך שתי ידיו עליו, והתוודה.  וכך היה אומר, אנא ה' עוויתי פשעתי וחטאתי לפניך, אני וביתי ובני אהרון עם קדושך; אנא ה' כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעוויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך, אני וביתי ובני אהרון עם קדושך:  ככתוב בתורת משה עבדך לאמור "כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם:  מכול, חטאותיכם, לפני ה', תטהרו" (ויקרא טז,ל).  והם עונים אחריו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ד,ג  שחטו, וקיבל במזרק את דמו; נתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל, כדי שלא יקרוש.  נטל את המחתה, ועלה לראש המזבח וחתה; וירד, והניחה על הרובד שבעזרה. ד,ד  בכל יום, חותה בשל כסף, ומערה בתוך של זהב; והיום, חותה בשל זהב, ובה היה מכניס.  בכל יום, חותה בשל ארבעת קבים, ומערה בתוך של שלושת קבין; והיום, חותה בשל שלושת קבין, ובה היה מכניס.  רבי יוסי אומר, בכל יום חותה בשל סאה, ומערה בתוך של שלושת קבין; והיום, חותה בשל שלושת קבין, ובה היה מכניס.  בכל יום, הייתה כבדה; והיום, קלה.  בכל יום, הייתה ידה קצרה; והיום, ארוכה.  בכל יום, היה זהבה ירוק; והיום, אדום, דברי רבי מנחם.  בכל יום, היה מקריב פרס בשחרית ופרס בין הערביים; והיום, מוסיף מלוא חופניו.  בכל יום, הייתה דקה; והיום, דקה מן הדקה. ד,ה  בכל יום, כוהנים עולים במזרחו של כבש, ויורדים במערבו; והיום, עולים באמצע, ויורדים באמצע.  רבי יהודה אומר, לעולם כוהן גדול עולה באמצע.  בכל יום, כוהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור; והיום, מן הקיתון של זהב.  רבי יהודה אומר, לעולם כוהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב. ד,ו  בכל יום, היו שם ארבע מערכות; והיום, חמש, דברי רבי מאיר.  רבי יוסי אומר, בכל יום, שלוש; והיום, ארבע.  רבי יהודה אומר, בכל יום, שתיים; והיום, שלוש.   מסכת יומא פרק ה ה,א  הוציאו לו את הכף ואת המחתה; חפן מלוא חופניו, ונתן לתוך הכף הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו, וכך הייתה מידתה.  נטל את המחתה בימינו, ואת הכף בשמאלו.  מהלך בהיכל, עד שהוא מגיע לבין שתי הפרוכות המבדילות בין הקודש ובין קודש הקודשים, וביניהן אמה; רבי יוסי אומר, לא היה שם אלא פרוכת אחת, שנאמר "והבדילה הפרוכת, לכם, בין הקודש, ובין קודש הקודשים" (שמות כו,לג).  הראשונה פרופה מן הדרום, והפנימית מן הצפון.  מהלך ביניהן, עד שהוא מגיע לצפון.  הגיע לצפון, והפך פניו לדרום; מהלך לשמאלו עם הפרוכת, עד שהוא מגיע לארון.  הגיע לארון, נתן את המחתה בין שני הבדים; צבר את הקטורת על גבי הגחלים, ונתמלא הבית עשן.  יצא, ובא לו כדרך בית כניסתו, ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון; לא היה מאריך, שלא להבעית את ישראל.  [ב] משניטל הארון, אבן הייתה שם מימות נביאים הראשונים, ושתיה הייתה נקראת; וגבוהה מן הארץ שלוש אצבעות, ועליה היה נותן. ה,ב  [ג] נטל את הדם ממי שהוא ממרס בו, נכנס למקום שנכנס; ועמד במקום שעמד, הזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוון להזות לא למעלן ולא למטן, אלא כמצליף.  וכך היה מונה אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע.  יצא, והניחו על כן הזהב שהיה בהיכל. ה,ג  [ד] הביאו לו את השעיר; שחטו, וקיבל במזרק את דמו.  נכנס למקום שנכנס, ועמד במקום שעמד; והזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוון להזות לא למעלן ולא למטן, אלא כמצליף.  וכך היה מונה אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע.  יצא, והניחו על כן הזהב השני שהיה בהיכל; רבי יהודה אומר, לא היה שם אלא כן אחד בלבד.  נטל דם הפר, והניח דם השעיר; והזה ממנו על הפרוכת כנגד ארון מבחוץ, אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוון להזות לא למעלן ולא למטן, אלא כמצליף.  וכך היה מונה אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע.  נטל דם השעיר, והניח דם הפר; והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ, אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוון להזות לא למעלן ולא למטן, אלא כמצליף.  וכך היה מונה אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע.  עירה דם הפר לתוך דם השעיר, ונתן את המלא בריקן.  [ה] "ויצא, אל המזבח אשר לפני ה' וכיפר עליו" (ויקרא טז,יח), זה מזבח הזהב. ה,ד  התחיל מחטא ויורד.  מאיכן הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית; ממקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון, שם הוא גומר על מזבח הפנימי.  רבי אליעזר אומר, במקומו היה עומד ומחטא.  ועל כולן הוא נותן מלמטן למעלן חוץ מזו בלבד שהייתה לפניו, שהיה נותן מלמעלן למטן. ה,ה  [ו] הזה על טוהרו של מזבח שבע פעמים.  שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ושל מזבח החיצון על יסוד דרומי; אלו ואלו מתערבין באמה, ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרים לגננים לזבל, ומועלין בהן. ה,ו  [ז] כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר הקדים מעשה לחברו, לא עשה כלום.  הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר, לאחר דם הפר.  אם עד שלא גמר את המתנות שבפנים, נשפך הדם יביא דם אחר, ויחזור ויזה כתחילה מבפנים; וכן בהיכל, וכן במזבח הזהב, שכולם כפרה כפרה בפני עצמן.  רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, ממקום שפסק, משם הוא מתחיל.   מסכת יומא פרק ו ו,א  שני שעירי יום הכיפורים מצותן, עד שיהו שווין במראה ובקומה ובדמים; ולקיחתן כאחת.  אף על פי שאינן שווין, כשרים; לקח אחד מהן היום ואחד למחר, כשרים.  מת אחד מהן אם עד שלא הגריל מת, ייקח זוג לשני.  ואם משהגריל מת יביא שניים ויגריל עליהם כתחילה, ויאמר אם של שם מת, זה שעלה עליו הגורל לשם, יתקיים תחתיו; ואם של עזאזל מת, זה שעלה עליו הגורל לעזאזל, יתקיים תחתיו.  והשני ירעה עד שיסתאב, ויימכר וייפלו דמיו לנדבה שאין חטאת הציבור מתה; רבי יהודה אומר, תמות.  ועוד אמר רבי יהודה, נשפך הדם, ימות המשתלח; מת המשתלח, יישפך הדם. ו,ב  בא לו אצל שעיר המשתלח; וסמך שתי ידיו עליו, והתוודה.  וכך היה אומר, אנא ה' עוו פשעו וחטאו לפניך עמך, בית ישראל; אנא ה' כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים, שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך, בית ישראל:  ככתוב בתורת משה עבדך לאמור "כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם:  מכול, חטאותיכם, לפני ה', תטהרו" (ויקרא טז,ל).  והם עונין אחריו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ו,ג  מסרו למי שהוא מוליכו; והכול כשרים להוליכו, אלא שעשו כוהנים גדולים קבע, ולא היו מניחין את ישראל להוליכו.  אמר רבי יוסי, מעשה והוליכו ערסלה מציפורי, וישראל היה. ו,ד  וכבש עושין לו, מפני הבבליים שהיו מתלשין בשיערו; ואומרין לו, טול וצא, טול וצא.  יקירי ירושלים היו מלווין אותו, עד סוכה הראשונה.  עשר סוכות מירושלים ועד צוק, תשעים ריס, שבעה ומחצה לכל מיל. ו,ה  על כל סוכה וסוכה אומרין לו, הרי מזון והרי מים; ומלווים אותו מסוכה לסוכה, חוץ מן האחרון שבהן שאינו מגיע לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו. ו,ו  מה היה עושה:  חלק לשון של זהורית, חצייו קשר בסלע וחצייו קשר בין שתי קרניו; ודחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד.  לא היה מגיע לחצי ההר, עד שהוא נעשה אברים אברים.  בא וישב לו תחת סוכה האחרונה, עד שתחשך.  מאימתיי מטמא בגדים, משייצא לחומת ירושלים; רבי שמעון אומר, משעת דחייתו לצוק. ו,ז  בא לו אצל הפר ואצל שעיר הנשרפים; קרען, והוציא את אימוריהן, ונתנן במגס, והקטירן על גבי המזבח.  קלען במקלעות, והוציאן לבית השריפה.  מאימתיי מטמאין בגדים, משייצאו לחומת העזרה; רבי שמעון אומר, משייצת האור ברובן. ו,ח  אמרו לו לכוהן גדול, הגיע שעיר למדבר.  ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר דידביות היו עושין, ומניפין בסודרין, ויודעים שהגיע שעיר למדבר.  אמר רבי יהודה, והלוא סימן גדול היה להם, שלושת מילין מירושלים ועד בית חורון:  הולכים מיל, וחוזרים מיל, ושוהין כדי מיל; ויודעים שהגיע שעיר למדבר.   מסכת יומא פרק ז ז,א  בא לו כוהן גדול לקרות.  אם רוצה הוא בבגדי בוץ, קורא; ואם לאו, באיצטלית לבן משלו.  חזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול; וכוהן גדול עומד ומקבל, וקורא עומד.  קורא "אחרי מות" (ויקרא טז,א) ו"אך בעשור" (ויקרא כג,כז); וגולל את התורה, ומניחה בחיקו ואומר, יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב.  "ובעשור" (במדבר כט,ז) שבחומש הפקודים קורא אותן על פה; ומברך עליהן שמונה ברכות על התורה, ועל העבודה, ועל ההודאה, ועל מחילת העוון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכוהנים, ועל שאר התפילה. ז,ב  הרואה כוהן גדול כשהוא קורא, אינו רואה פר ושעיר הנשרפים; הרואה פר ושעיר הנשרפים, אינו רואה כוהן גדול כשהוא קורא:  לא מפני שאינו רשאי; אלא שהייתה דרך רחוקה, ומלאכת שניהם הייתה כאחת. ז,ג  אם בבגדי בוץ קרא קידש ידיו ורגליו, ופשט ירד וטבל, עלה ונסתפג.  הביאו לו בגדי זהב; ולבש, וקידש ידיו ורגליו, ויצא, ועשה את אילו ואת איל העם עם שבעת כבשים תמימים, דברי רבי אליעזר.  רבי עקיבה אומר, עם תמיד של שחר היו קרבים; ופר העולה והשעיר הנעשה בחוץ, היו קרבים עם תמיד של בין הערביים. ז,ד  קידש ידיו ורגליו, ופשט ירד וטבל, עלה ונסתפג.  הביאו לו בגדי לבן; ולבש, וקידש ידיו ורגליו.  נכנס להוציא את הכף ואת המחתה.  קידש ידיו ורגליו, ופשט ירד וטבל, עלה ונסתפג.  הביאו לו בגדי זהב; ולבש, וקידש ידיו ורגליו, נכנס להקטיר את הקטורת של בין הערביים, ולהטיב את הנרות.  קידש ידיו ורגליו, ופשט; הביאו לו בגדי עצמו, ולבש.  ומלווים אותו עד ביתו; ויום טוב היה עושה לאוהביו, על שיצא בשלום מן הקודש. ז,ה  כוהן גדול משמש בשמונה כלים, וההדיוט בארבעה:  בכתונת במכנסיים במצנפת ובאבנט; מוסיף עליו כוהן גדול, חושן ואיפוד ומעיל וציץ.  באלו נשאלים באורים ותומים; ואין נשאלין בהן להדיוט אלא למלך, ולבית דין, ולמי שצורך הציבור בו.   מסכת יומא פרק ח ח,א  יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה, וברחיצה ובסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה.  המלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אליעזר; וחכמים אוסרין.  [ב] האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעניתה, והשותה במלוא לוגמיו חייב.  כל האוכלים מצטרפין לככותבת, וכל המשקין מצטרפין לכמלוא לוגמיו; האוכל והשותה, אינן מצטרפין. ח,ב  [ג] אכל ושתה בעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת; שגג ואכל ועשה מלאכה, חייב שתי חטאות.  אכל אוכלים שאינן ראויין לאכילה, שתה משקין שאינן ראויין לשתייה, שתה ציר או מורייס פטור.  [ד] התינוקות, אין מענין אותן ביום הכיפורים; אבל מחנכין אותן קודם לשנה וקודם לשתיים, בשביל שיהו רגילין במצוות. ח,ג  [ה] עוברה שהריחה, מאכילין אותה עד שתשוב נפשה.  חולה, מאכילין אותו על פי בקיים; ואם אין שם בקיים, מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר דיי. ח,ד  [ו] מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפילו דברים טמאים, עד שייאורו עיניו.  מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו; רבי מתיה בן חרש מתיר.  ועוד אמר רבי מתיה בן חרש, החושש בפיו, מטילין לתוכו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת. ח,ה  [ז] מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נוכרי ספק ישראל מפקחין עליו.  מצאוהו חי, מפקחין עליו; ואם מת, יניחוהו. ח,ו  [ח] חטאת ואשם ודאי מכפרין.  מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה.  התשובה מכפרת על עבירות קלות, ועל עשה ועל לא תעשה; ועל החמורות היא תולה, עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר. ח,ז  [ט] האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה; אחטא, ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר.  עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו.  את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה, "מכול, חטאותיכם, לפני ה', תטהרו" (ויקרא טז,ל) עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו.  אמר רבי עקיבה, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמיים:  שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם . . ." (יחזקאל לו,כה), ואומר "מקוה ישראל ה'" (ירמיהו יז,יג) מה המקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.     מסכת סוכה פרק א א,א  סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה, פסולה; רבי יהודה מכשיר.  ושאינה גבוהה עשרה טפחים, ושאין לה שלוש דפנות, ושחמתה מרובה מצילתה פסולה.  סוכה הישנה בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין.  איזו היא ישנה, כל שעשאה קודם לחג שלושים יום; אבל אם עשאה לשם חג, אפילו מתחילת השנה כשרה. א,ב  העושה סוכתו תחת האילן, כאילו עשאה בתוך הבית.  סוכה על גבי סוכה העליונה כשרה, והתחתונה פסולה; רבי יהודה אומר, אם אין בה דיורין בעליונה, אף התחתונה כשרה. א,ג  פרס עליה סדין מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר, או שפרס על גבי הקינוף פסולה; אבל פורס הוא על נקליטי המיטה. א,ד  הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס, וסיכך על גבן פסולה; אם היה הסיכוך הרבה מהם, או שקצצם כשרה.  זה הכלל:  כל שאינו מקבל טומאה, וגידוליו מן הארץ מסככין בו. א,ה  חבילי קש חבילי עצים וחבילי זרדים, אין מסככין בהן; ואם התירן, כשרות.  וכולן כשרות לדפנות. א,ו  מסככין בנסרים, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אוסר.  נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים כשרה, ובלבד שלא יישן תחתיו. א,ז  תקרה שאין עליה מעזיבה רבי יהודה אומר משם בית הלל, או מפקפק, או נוטל אחת מבינתיים; בית שמאי אומרים, מפקפק, ונוטל אחת מבינתיים.  רבי מאיר אומר, נוטל אחת מבינתיים, ואינו צריך לפקפק. א,ח  המקרה סוכתו בשפודין, או בארוכות המיטה אם יש ריוח ביניהן כמותן, כשרה.  החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, אינה סוכה. א,ט  המשלשל דפנות מלמעלן למטן אם גבוהות מן הארץ שלושה טפחים, פסולה; מלמטן למעלן אם גבוהות מן הארץ עשרה טפחים, כשרה.  רבי יוסי אומר, כשם שמלמטן למעלן עשרה טפחים, כך מלמעלן למטן עשרה טפחים.  הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלושה טפחים, פסולה. א,י  בית שנפחת, וסיכך על גביו אם יש בין כותל לסיכוך ארבע אמות, פסולה; וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה.  סוכה גדולה, שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו אם יש תחתיו ארבע אמות, פסולה. א,יא  העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל רבי אליעזר פוסל, מפני שאין לה גג; וחכמים מכשירים.  מחצלת הקנים:  מחצלת גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה, ואין מסככין בה; ולסיכוך מסככין בה, ואינה מקבלת טומאה.  רבי אליעזר אומר, אחת גדולה ואחת קטנה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה, ואין מסככין בה; ולסיכוך מסככין בה, ואינה מקבלת טומאה.   מסכת סוכה פרק ב ב,א  הישן תחת המיטה, לא יצא ידי חובתו; אמר רבי יהודה, נוהגים היינו ישנים תחת המיטות, בפני הזקנים.  אמר רבי שמעון, מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המיטה; אמר רבן גמליאל לזקנים, ראיתם טבי עבדי, שהוא תלמיד חכמים, ויודע שהעבדים פטורין מן הסוכה, ובא וישן לו תחת המיטה.  לפי דרכנו למדנו, שהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו. ב,ב  הסומך סוכתו לכרעי המיטה, כשרה; רבי יהודה אומר, אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה, פסולה.  סוכה המדובללת, ושצילתה מרובה מחמתה כשרה; והמעובה כמין בית אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה, כשרה. ב,ג  העושה סוכתו בראש העגלה, או בראש הספינה כשרה, ועולין לה ביום טוב; בראש האילן, או על גבי הגמל כשרה, ואין עולין לה ביום טוב.  שתיים בידי אדם, ואחת באילן, או שתיים באילן, ואחת בידי אדם כשרה, ואין עולין לה ביום טוב; שלוש בידי אדם, ואחת באילן כשרה, ועולין לה ביום טוב.  זה הכלל:  כל שיינטל האילן, והיא יכולה לעמוד בפני עצמה כשרה, ועולין לה ביום טוב. ב,ד  העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות כשרה.  שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.  חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה.  אוכלין ושותין עראי, חוץ לסוכה.  [ה] מעשה שהביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים; ואמרו, העלום לסוכה.  וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה, ואכלו חוץ לסוכה; ולא בירך אחריו. ב,ה  [ו] רבי אליעזר אומר, ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה; וחכמים אומרין, אין לדבר קצבה, חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד.  ועוד אמר רבי אליעזר, מי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון, ישלים בלילי יום טוב האחרון; וחכמים אומרין, אין לדבר תשלומין, ועל זה נאמר "מעוות, לא יוכל לתקון; וחסרון, לא יוכל להימנות" (קוהלת א,טו). ב,ו  [ז] מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין.  אמרו בית הלל לבית שמאי, מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את יוחנן בן החורוני, ומצאוהו ראשו ורובו בסוכה, ושולחנו בתוך הבית.  אמרו להם בית שמאי, משם ראיה; אף הם אמרו לו, אם כן היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך. ב,ז  [ח] נשים ועבדים וקטנים, פטורין מן הסוכה; וכל קטן שאינו צריך לאימו, חייב בסוכה.  מעשה כשילדה כלתו של שמאי הזקן; ופיחת את המעזיבה, וסיכך על גבי המיטה בשביל הקטן. ב,ח  [ט] כל שבעת הימים עושה אדם את סוכתו קבע, ואת ביתו עראי.  ירדו גשמים, מאימתיי מותר לפנות משתסרח המקפה.  מושלים אותו משל, למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג לרבו, ושפך הקיתון על פניו.   מסכת סוכה פרק ג ג,א  לולב הגזול והיבש, פסול.  של אשרה ושל עיר הנדחת, פסול.  נקטם ראשו, נפרצו עליו פסול; נפרדו עליו, כשר.  רבי יהודה אומר, יאגדנו מלמעלן.  וציני הר הברזל, כשרות.  וכל לולב שיש בו שלושה טפחים, כדי לנענע בו כשר. ג,ב  הדס הגזול והיבש, פסול.  של אשרה ושל עיר הנדחת, פסול.  נקטם ראשו, נפרצו עליו, או שהיו ענביו מרובות מעליו פסול; ואם מיעטן, כשר.  ואין ממעטין ביום טוב. ג,ג  ערבה גזולה ויבשה, פסולה.  של אשרה ושל עיר הנדחת, פסולה.  נקטם ראשה, נפרצו עליה, והצפצפת פסולה.  כמושה, או שנשרו מקצת עליה, ושל בעל כשרה. ג,ד  רבי ישמעאל אומר, שלושה הדסים ושתי ערבות ולולב אחד ואתרוג אחד אפילו שניים קטומין, ואחד שאינו קטום; רבי טרפון אומר, אפילו שלושתן קטומין.  רבי עקיבה אומר, כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת. ג,ה  אתרוג הגזול והיבש, פסול.  של אשרה ושל עיר הנדחת, פסול.  של ערלה, פסול.  של תרומה טמאה, פסול.  ושל טהורה, לא ייטול; ואם נטל, כשר.  של דמאי בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין.  של מעשר שני בירושלים, לא ייטול; ואם נטל, כשר. ג,ו  עלת חזזית על רובו, ניטלה פטומתו, ניקב, נקלף, נסדק, חסר כל שהוא פסול; עלת חזזית על מיעוטו, ניטל עוקצו, ניקב ולא חסר כל שהוא כשר.  אתרוג הכושי, פסול.  הירוק ככרתן רבי מאיר מכשיר, ורבי יהודה פוסל. ג,ז  שיעור אתרוג קטן רבי מאיר אומר, כאגוז; רבי יהודה אומר, כביצה.  והגדול כדי שיאחז שניים בידו אחת, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, אפילו בשתי ידיו. ג,ח  אין אוגדין את הלולב אלא במינו, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אומר, אפילו במשיחה.  אמר רבי מאיר, מעשה באנשי ירושלים, שהיו אוגדין את לולביהן בגימונות של זהב.  [ט] ובאיכן היו מנענעין:  ב"הודו לה'" (תהילים קיח,א; תהילים קיח,כט) תחילה וסוף, וב"אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה), כדברי בית הלל; בית שמאי אומרים, אף ב"אנא ה', הצליחה נא" (שם).  אמר רבי עקיבה, צופה הייתי ברבן גמליאל וברבי יהושוע, שכל העם מטרפין את לולביהם, והם לא ניענעו אלא ב"אנא ה', הושיעה נא" בלבד.  מי שבא בדרך, ולא היה בידו לולב כשייכנס לביתו, ייטול על שולחנו.  ואם לא נטל בשחרית ייטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב.  [י] מי שהיה עבד או אישה או קטן מקרין אותו, עונה אחריהם מה שהם אומרין; ותהי לו מארה.  ואם היה גדול מקרא אותו, עונה אחריו הללו יה. ג,ט  [יא] מקום שנהגו לכפול, יכפול; לפשוט, יפשוט.  לברך אחריו, יברך.  הכול כמנהג המדינה.  הלוקח לולב מחברו בשביעית נותן לו אתרוג מתנה, שאינו רשאי ליקחו בשביעית. ג,י  [יב] בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד.  משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש; ושיהא יום הנף, כולו אסור. ג,יא  [יג] יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת; וכל אחד ואחד מכיר את שלו, ונוטל מפני שאמרו, אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג, בלולבו של חברו.  ובשאר כל ימות החג, יוצא אדם ידי חובתו, בלולבו של חברו. ג,יב  [יד] רבי יוסי אומר, יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור, מפני שהוציאו ברשות.  [טו] מקבלת אישה מיד בנה ומיד בעלה, ומחזרת למים בשבת.  רבי יהודה אומר, בשבת מחזירין, וביום טוב מוסיפין, ובמועד מחליפין.  וכל קטן שיש בו דעת לנענע, חייב בלולב.   מסכת סוכה פרק ד ד,א  לולב וערבה, שישה ושבעה.  ההלל והשמחה, שמונה.  סוכה וניסוך המים, שבעה.  החליל, חמישה ושישה. ד,ב  לולב שבעה, כיצד:  יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, לולב שבעה; ושאר כל הימים, שישה. ד,ג  ערבה שבעה, כיצד:  יום השביעי של ערבה שחל להיות בשבת, ערבה שבעה; ושאר כל הימים, שישה. ד,ד  מצות לולב כיצד:  כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית, והחזנין מקבלין מידם וסודרין אותן על גג האיצטווה, והזקנים מניחין את שלהם בלשכה; ומלמדין אותן לומר, כל מי שהגיע לולבי בידו, הרי הוא לו במתנה.  ולמוחרת היו משכימין ובאים, והחזנין מזרקין לפניהם; והן מחטפין ומכים איש את חברו.  וכשראו בית דין שהם באין לידי סכנה, התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל מביתו. ד,ה  מצות ערבה כיצד:  מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא; יורדין לשם ומלקטין משם מורבייות של ערבה, ובאים וזוקפין אותן על צידי המזבח, וראשיהם כפופים על גבי המזבח.  תקעו והריעו ותקעו.  בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרין, "אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה), "אנא ה', הושיעה נא"; רבי יהודה אומר, אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא.  אותו היום, מקיפין את המזבח שבע פעמים. ד,ו  וכמעשהו בחול, כן מעשהו בשבת; אלא שהיו מלקטין אותן מערב שבת, ומניחים אותן בגיגייות של זהב, כדי שלא יכמושו.  רבי יוחנן בן ברוקה אומר, חרייות של דקל היו לוקטין וחובטים על גבי המזבח; אותו היום נקרא יום חיבוט חרייות.  [ז] מיד התינוקות היו שומטין את לולביהן, ואוכלים את אתרוגיהם. ד,ז  [ח] ההלל והשמחה שמונה, כיצד:  מלמד שאדם חייב בכיבוד יום טוב האחרון של חג, כשאר כל ימות החג.  סוכה שבעה, כיצד:  גמר מלאכול, לא יתיר את סוכתו; אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלן, בשביל כיבוד יום טוב האחרון. ד,ח  [ט] ניסוך המים שבעה, כיצד:  צלוחית של זהב מחזקת שלושת לוגים, היה ממלאה מן השילוח; הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו.  עלה לכבש ופנה לשמאלו, ושני ספלים של כסף היו שם; רבי יהודה אומר, של סיד היו; אלא שהיו מושחרים, מפני היין.  ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין אחד מעבה ואחד מדק, כדי שיהו שניהם כולים בבת אחת.  מערבי של מים, ומזרחי של יין.  עירה של מים לתוך של יין, או של יין לתוך של מים יצא.  רבי יהודה אומר, מלוג היה מנסך כל שמונה.  ולמנסך אומרין לו, הגבה את ידך שפעם אחת ניסך על רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. ד,ט  [י] וכמעשהו בחול, כן מעשהו בשבת; אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח, ומניחה בלשכה.  נשפכה או נתגלתה, היה ממלאה מן הכיור שהמים והיין המגולים, פסולים מעל גבי המזבח.   מסכת סוכה פרק ה ה,א  החליל, חמישה ושישה:  זה חליל של בית השאובה, שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.  אמרו, כל מי שלא ראה שמחת בית השאובה, לא ראה שמחה מימיו. ה,ב  מוצאי יום טוב הראשון של חג, היו יורדין לעזרת הנשים, ומתקנים שם תיקון גדול.  ומנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב היו שם בראשיהם, וארבעה סולמות על כל מנורה ומנורה; וארבעה ילדים מפרחי כהונה, ובידיהם כדי שמן של מאה ועשרים לוג, והם מטילין לתוך כל ספל וספל.  [ג] מבלאי מכנסי הכוהנים ומהמייניהם היו מפקיעין, ובהם היו מדליקין.  לא הייתה חצר בירושלים, שלא הייתה מאירה מאור בית השאובה.  [ד] חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות, ואומרין לפניהם דברי תושבחות.  והלויים בכינורות ובנבלים ובמצלתיים ובכל כלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת הנשים, כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהילים, שעליהם הלויים עומדים ואומרים בשיר.  עמדו שני כוהנים בשער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת הנשים, ושתי חצוצרות בידם.  קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו; הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו; הגיעו לעזרה, תקעו והריעו ותקעו.  היו תוקעין והולכין, עד שמגיעין לשער היוצא למזרח.  הגיעו לשער היוצא למזרח הפכו פניהם למערב ואמרו, אבותינו היו במקום הזה "אחוריהם אל היכל ה', ופניהם קדמה, והמה משתחוויתם קדמה, לשמש" (יחזקאל ח,טז); ואנו, ליה עינינו.  רבי יהודה אומר, שונים אותה לומר, ואנו ליה, וליה עינינו. ה,ג  [ה] אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש, ולא מוסיפים על ארבעים ושמונה.  בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעה שלוש לפתיחת שערים, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים.  ולמוספין, מוסיפין עוד תשע.  ולערב השבת, מוסיפין עוד שש שלוש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלוש להבדיל בין קודש לחול.  ערב שבת שבתוך החג, היו שם ארבעים ושמונה תקיעות שלוש לפתיחת שערים, ושלוש לשער העליון, ושלוש לשער התחתון, ושלוש למילוי המים, ושלוש על גבי המזבח, ותשע לתמיד של שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים, ותשע למוספין, ושלוש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלוש להבדיל בין קודש לחול. ה,ד  [ו] ביום טוב הראשון של חג, היו שם שלושה עשר פרים, ואילים שניים, ושעיר אחד; נשתיירו שם ארבעה עשר כבשים, לשמונה משמרות.  ביום הראשון, שישה מקריבים שניים שניים, והשאר אחד אחד.  בשני, חמישה מקריבים שניים שניים, והשאר אחד אחד.  בשלישי, ארבעה מקריבים שניים שניים, והשאר אחד אחד.  ברביעי, שלושה מקריבים שניים שניים, והשאר אחד אחד.  בחמישי, שניים מקריבים שניים שניים, והשאר אחד אחד.  בשישי, אחד מקריב שניים, והשאר אחד אחד.  בשביעי, יד כולם שווה.  בשמיני, חזרו לפיס כרגלים.  אמרו, מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר, אלא חוזרים חלילה. ה,ה  [ז] בשלושה פרקים בשנה, היו כל המשמרות שווים באימורי הרגלים, ובחילוק לחם הפנים.  ובעצרת אומרים, הא לך מצה הא לך חמץ, הא לך מצה הא לך חמץ.  משמר שזמנו קבוע הוא מקריב תמידים, נדרים ונדבות, וכל קרבנות הציבור:  הוא מקריב את הכול.  בזמן שיום טוב סמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה היו כל המשמרות שווים בחילוק לחם הפנים. ה,ו  [ח] חל יום אחד להפסיק בינתיים משמר שזמנו קבוע הוא נוטל עשר חלות, והמתעכב נוטל שתיים.  ובשאר כל השנה הנכנס נוטל שש, והיוצא נוטל שש; רבי יהודה אומר, הנכנס נוטל שבע, והיוצא נוטל חמש.  הנכנסים חולקין בצפון, והיוצאין חולקין בדרום.  בלגה לעולם חולקת בדרום, טבעתה קבועה, וחלונה סתומה.     מסכת ביצה פרק א א,א  ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרין, תאכל; ובית הלל אומרין, לא תאכל.  בית שמאי אומרין, שאור כזית וחמץ ככותבת; ובית הלל אומרין, זה וזה כזית. א,ב  השוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרין, יחפור בדקר ויכסה.  בית הלל אומרין, לא ישחוט, אלא אם כן היה לו עפר מוכן.  מודים, שאם שחט, שיחפור בדקר ויכסה; ושאפר הכירה מוכן. א,ג  בית שמאי אומרין, אין מוליכין את הסולם משובך לשובך, אבל מטהו מחלון לחלון; ובית הלל מתירין.  בית שמאי אומרין, לא ייטול, אלא אם כן ניענע בו מבעוד יום; ובית הלל אומרין, עומד ואומר זה וזה אני נוטל. א,ד  זימן שחורים ומצא לבנים, לבנים ומצא שחורים, שניים ומצא שלושה אסורין; שלושה ומצא שניים, מותרין.  בתוך הקן ומצא לפני הקן, אסורין; ואם אין שם אלא הם, הרי אלו מותרין. א,ה  בית שמאי אומרין, אין מסלקין את התריסין ביום טוב; בית הלל מתירין אף להחזיר.  בית שמאי אומרין, אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר; בית הלל מתירין.  בית שמאי אומרין, אין נותנין את העור לפני בית הדריסה, ולא יגביהנו, אלא אם כן יש עימו בשר; ובית הלל מתירין.  בית שמאי אומרין, אין מוציאין לא את הקטן, ולא את הלולב, ולא את ספר התורה לרשות הרבים; ובית הלל מתירין. א,ו  בית שמאי אומרין, אין מוליכין חלה ומתנות לכוהן ביום טוב, בין שהורמו מאמש בין שהורמו מהיום; ובית הלל מתירין.  אמרו בית שמאי לבית הלל גזירה שווה, חלה ומתנות מתנה לכוהן, ותרומה מתנה לכוהן כשם שאין מוליכין את התרומה, כך לא יוליכו את המתנות.  אמרו להם בית הלל, לא, אם אמרתם בתרומה, שאינו זכאי בהרמתה תאמרו במתנות, שהוא זכאי בהרמתם. א,ז  בית שמאי אומרין, תבלין נידוכין במדוך של עץ, והמלח בפך ובעץ הפרור; בית הלל אומרין, תבלין נידוכין כדרכן במדוך של אבן, והמלח במדוך של עץ. א,ח  הבורר קטנית ביום טוב בית שמאי אומרין, בורר אוכל אוכל; בית הלל אומרין, בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי, אבל לא בטבלה ולא בנפה ולא בכברה.  רבן גמליאל אומר, אף מדיח ושולה. א,ט  בית שמאי אומרין, אין משלחין ביום טוב אלא מנות; בית הלל אומרין, משלחין בהמה חיה ועוף, חיים ושחוטים.  משלחים יינות שמנים וסלתות וקטנייות, אבל לא תבואה; רבי שמעון מתיר אף בתבואה. א,י  משלחין כלים, בין תפורין בין שאינן תפורין, אף על פי שיש בהן כלאיים, והן לצורך המועד; אבל לא סנדל מסומר, ולא מנעל שאינו תפור.  רבי יהודה אומר, אף לא מנעל לבן, מפני שהוא צריך אומן.  זה הכלל כל שניאותים בו ביום טוב, משלחין אותו.   מסכת ביצה פרק ב ב,א  יום טוב שחל להיות ערב שבת, לא יבשל כתחילה מיום טוב לשבת; אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר, הותיר לשבת.  ועושה תבשיל מערב יום טוב, וסומך עליו לשבת.  בית שמאי אומרין, שני תבשילין; בית הלל אומרין, תבשיל אחד.  מודים בדג ובביצה שעליו, שהן שני תבשילין.  אכלו או אבד, לא יבשל עליו כתחילה; אם שייר ממנו כל שהוא, סומך עליו לשבת. ב,ב  חל להיות אחר השבת בית שמאי אומרין, מטבילין את הכול מלפני השבת; בית הלל אומרין, כלים מלפני השבת, ואדם בשבת.  [ג] ושווים שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן, אבל לא מטבילין.  ומטבילין מגב לגב ומחבורה לחבורה ביום טוב. ב,ג  [ד] בית שמאי אומרין, מביאים שלמים, ואין סומכין עליהם, אבל לא עולות; בית הלל אומרין, מביאין שלמים ועולות, וסומכין עליהם. ב,ד  [ה] בית שמאי אומרין, לא יחם אדם חמין לרגליו, אלא אם כן היו ראויים לו לשתייה; בית הלל מתירין.  ועושה מדורה ומתחמם כנגדה. ב,ה  [ו] שלושה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת, ואין זוקפין את המנורה ביום טוב, ואין אופין את פיתם גריצות אלא רקיקים.  אמר רבן גמליאל, מימיהם של בית אבא, לא היו אופין את פיתם גריצות, אלא רקיקים.  אמרו לו, מה נעשה להן לבית אביך, שהן מחמירין על עצמן, ומקילין על כל ישראל, להיות אופין את פיתם גריצות וחורי. ב,ו  [ז] אף הוא אמר שלושה דברים להקל מכבדין בין המיטות, ומניחין את המוגמר ביום טוב, ועושין גדי מקולס בלילי פסחים; וחכמים אוסרין. ב,ז  [ח] שלושה דברים רבי אלעזר בן עזריה מתיר, וחכמים אוסרין פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה, ומקרדין את הבהמה ביום טוב, ושוחקין פלפלים בריחיים שלהן.  רבי יהודה אומר, אין מקרדין את הבהמה ביום טוב, מפני שהוא עושה חבורה, אבל מקרצפין; וחכמים אומרין, אין מקרדין, אף לא מקרצפין. ב,ח  [ט] הריחיים של פלפלין, טמאה משום שלושה כלים משום כלי קיבול, משום כלי מתכות, משום כברה.  [י] עגלה של קטן טמאה מדרס, וניטלת בשבת; ואינה נגררת, אלא על גבי הכלים.  רבי יהודה אומר, כל הכלים אינן נגררין חוץ מן העגלה, מפני שהיא כובשת.   מסכת ביצה פרק ג ג,א  אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות; אבל צדין חיה ועוף מן הביברין, ונותנין לפניהם מזונות.  רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל הביברין שווין:  זה הכלל כל המחוסר צידה, אסור; ושאינו מחוסר צידה, מותר. ג,ב  מצודות חיה עופות ודגים שעשאם מערב יום טוב לא ייטול מהן ביום טוב, אלא אם כן יודע שניצודו מבעוד יום.  מעשה בגוי אחד, שהביא דגים לרבן גמליאל; ואמר, מותרין הן, אלא שאין רצוני לקבל ממנו. ג,ג  בהמה מסוכנת לא ישחוט, אלא אם כן ידוע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום; רבי עקיבה אומר, אפילו כזית חי מבית טביחתה.  שחטה בשדה, לא יביאנה במוט ובמטה; אבל מביאה בידו אברים אברים. ג,ד  בכור שנפל לבור, רבי יהודה אומר, יירד המומחה ויראה:  אם יש בו מום, יעלה וישחוט; ואם לאו, לא ישחוט.  רבי שמעון אומר, כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב, אין זה מן המוכן. ג,ה  בהמה שמתה, לא יזיזנה ממקומה.  מעשה כששאלו את רבי טרפון עליה ועל החלה שנטמאת, ונכנס לבית המדרש ושאל; ואמרו לו, לא יזיזם ממקומן. ג,ו  אין נמנין על הבהמה כתחילה ביום טוב; אבל נמנין עליה מערב יום טוב, ושוחטים ומחלקין ביניהם.  רבי יהודה אומר, שוקל אדם בשר כנגד הכלי, או כנגד הקופיס; וחכמים אומרין, אין משגיחים בכף מאזניים כל עיקר. ג,ז  אין משחיזים את הסכין, אבל משיאה על גבי חברתה.  לא יאמר אדם לטבח, מכור לי בדינר בשר; אבל שוחט הוא, והן מחלקין ביניהם. ג,ח  אומר אדם לחנווני, מלא לי כלי זה, אבל לא במידה; רבי יהודה אומר, אם היה כלי של מידה, לא ימלאנו.  מעשה בשאול בן בוטנית, שהיה ממלא את מידותיו מערב יום טוב, ונותנן ללקוחות ביום טוב; אבא שאול אומר, אף במועד עושה כן.  וחכמים אומרין, אף בחול היה עושה כן, מפני מיצוי המידות.  אומר אדם לחברו, תן לי ביצים ואגוזים במניין, שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו.   מסכת ביצה פרק ד ד,א  המביא כדי יין ממקום למקום, לא יביאם בסל ובקופה; אבל מביא הוא על כתפו או לפניו.  המוליך את התבן, לא יפשיל את הקופה לאחוריו; אבל מוליכה בידו.  ומתחילים בערמת התבן, אבל לא בעצים שבמוקצה. ד,ב  אין נוטלין עצים מן הסוכה, אלא מן הסמוך לה.  ומביאים עצים מן השדה מן המכונס, ומן הקרפף ואפילו מן המפוזר.  איזה הוא קרפף, כל שהוא סמוך לעיר, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, כל שנכנסים לו בפותחת, ואפילו בתוך תחום השבת. ד,ג  אין מבקעין עצים מן הקורות, ולא מן הקורה שנשברה.  אין מבקעין לא בקורדום, ולא במגל, ולא במגירה, אלא בקופיס.  בית שהוא מלא פירות וסתום נפחת, נוטל ממקום הפחת; רבי מאיר אומר, אף פוחת כתחילה ונוטל. ד,ד  אין פוחתין את הנר, מפני שהוא עושה כלי.  אין עושין פחמין, ואין חותכין את הפתילה לשניים; רבי יהודה אומר, חותכה באור לשני נרות. ד,ה  אין שוברין את החרס, ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח.  אין גורפין תנור וכיריים, אבל מכבשין.  אין מקיפין שתי חבייות לשפות עליהם את הקדירה.  אין סומכין את הקדירה בבקעת, וכן בדלת.  אין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב. ד,ו  רבי אליעזר אומר, נוטל אדם קיסם לחצות בו שיניו, ומגבב מן החצר ומדליק, שכל מה שבחצר מוכן; וחכמים אומרים, אף מגבב מלפניו ומדליק. ד,ז  אין מוציאין את האור לא מן העצים, ולא מן האבנים, ולא מן העפר, ולא מן המים; ואין מלבנין את הרעפים לצלות עליהן בשר, ולשפות עליהן את הקדירה.  ועוד אמר רבי אליעזר, עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית, ואומר, מכאן אני אוכל למחר; וחכמים אומרין, עד שירשום ויאמר, מכאן ועד כאן.   מסכת ביצה פרק ה ה,א  משילין פירות דרך ארובה ביום טוב, אבל לא בשבת; ומכסים את הפירות בכלים מפני הדלף, וכן כדי יין וכדי שמן.  ונותנין כלי תחת הדלף בשבת. ה,ב  כל שחייבין עליו משום שבות, ומשום רשות, ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב.  אלו הן משום שבות לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטים על פני המים, ולא מספקין, ולא מרקדין, ולא מטפחין.  אלו הם משום רשות לא דנין, ולא מקדשין, ולא חולצין, ולא מייבמין.  ואלו הם משום מצוה לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומה ומעשרות.  כל אלו ביום טוב אמרו, ואין צריך לומר בשבת; ואין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד. ה,ג  הבהמה והכלים כרגלי הבעלים.  המוסר את בהמתו לבנו או לרועה, הרי אלו כרגליו.  כלים המיוחדים לאחד מן האחים שבבית, הרי אלו כרגליו; ושאינן מיוחדין, למקום שכולם הולכים. ה,ד  השואל כלים מחברו מערב יום טוב, כרגלי השואל; ואם ביום טוב, כרגלי המשאיל.  וכן אישה ששאלה מחברתה תבלים ומים ומלח לעיסתה, הרי אלו כרגלי שתיהן; רבי יהודה פוטר במים, מפני שאין בהן ממש. ה,ה  הגחלת כרגלי הבעלים, והשלהבת ככל מקום.  הגחלת של הקדש, מועלין בה; והשלהבת, לא נהנין ולא מועלין.  בור של יחיד, כרגלי היחיד; ושל אנשי העיר, כרגלי אנשי אותה העיר; ושל עולי בבל, כרגלי הממלא.  [ו] מי שהיו פירותיו בעיר אחרת, ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו לא יביאו לו מפירותיו; ואם עירב, הרי פירותיו כמוהו. ה,ו  [ז] מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות, אלא אם כן זיכה להם אחר במנותיהם מערב יום טוב.  אין משקין ושוחטין את המדברייות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות.  ואלו הן הבייתות, הלנות בעיר; והמדברייות, הלנות באפר.     מסכת ראש השנה פרק א א,א  ארבעה ראשי שנים הם:  באחד בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים.  באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בתשרי.  באחד בתשרי, ראש השנה לשנים לשמיטים וליובלות, ולנטיעה ולירקות.  באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו. א,ב  בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח, על התבואה.  בעצרת, על פירות האילן.  בראש השנה, כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר "היוצר יחד, ליבם; המבין, אל כל מעשיהם" (תהילים לג,טו).  ובחג, נידונים על המים. א,ג  על שישה חודשים שלוחים יוצאים:  על ניסן, מפני הפסח; על אב, מפני התענית; על אלול, מפני ראש השנה; על תשרי, מפני תקנת המועדות; על כסליו, מפני חנוכה; ועל אדר, מפני הפורים.  וכשהיה בית המקדש קיים יוצאין אף על אייר, מפני פסח קטן. א,ד  על שני חודשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי שבהם שלוחים יוצאים לסוריה, ובהם מתקנים את המועדות.  וכשהיה בית המקדש קיים מחללין אף על כולם, מפני תקנת הקרבן. א,ה  בין שנראה בעליל, בין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת; רבי יוסי אומר, אם נראה בעליל, אין מחללין עליו את השבת. א,ו  מעשה שעברו יתר מארבעים זוג, ועיכבם רבי עקיבה בלוד; שלח לו רבן גמליאל, אם מעכב אתה את הרבים, נמצאת מכשילם לעתיד לבוא. א,ז  אב ובנו שראו את החודש, ילכו:  לא שמצטרפין זה עם זה; אלא שאם ייפסל אחד מהם, יצטרף השני עם אחר.  רבי שמעון אומר, אב ובנו וכל הקרובים, כשרים לעדות החודש.  אמר רבי יוסי, מעשה בטובייה הרופא, שראה את החודש בירושלים הוא, ובנו, ועבדו משוחרר.  קיבלו הכוהנים אותו ואת בנו, ופסלו את עבדו; וכשבאו לבית דין קיבלו אותו ואת עבדו, ופסלו את בנו. א,ח  ואלו הן הפסולים המשחק בקוביה, והמלווה בריבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ועבדים.  זה הכלל כל עדות שאין האישה כשרה לה, אף הן אינן כשרים לה. א,ט  מי שראה את החודש, ואינו יכול להלך מוליכין אותו על החמור, ואפילו במיטה; ואם צודה להן, לוקחין בידם מקלות; ואם הייתה דרך רחוקה, לוקחין בידם מזונות:  שעל מהלך לילה ויום, מחללין את השבת ויוצאים לעדות החודש שנאמר "אלה מועדי ה', מקראי קודש, אשר תקראו אותם, במועדם" (ויקרא כג,ד).   מסכת ראש השנה פרק ב ב,א  אם אינן מכירין אותו, משלחין עימו אחר להעידו.  בראשונה, היו מקבלין עדות החודש מכל אדם; משקילקלו המינים, התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. ב,ב  בראשונה, היו משיאין משואות; משקילקלו הכותים, התקינו שיהו שלוחים יוצאים. ב,ג  כיצד משיאין משואות:  מביאין כלונסות של ארז ארוכים וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן, וכורכן במשיחה; ועולה לראש ההר, ומצית בהן את האור, ומוליך, ומביא ומעלה ומוריד עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי. ב,ד  ומניין היו משיאין משואות:  מהר המשחה לסרטבה, ומסרטבה לאגריפנה, ומאגריפנה לחוורן, ומחוורן לבית בלתין; ומבית בלתין לא זזו, אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד, עד שהוא רואה את כל הגולה לפניו כמדורת האש. ב,ה  חצר גדולה הייתה בירושלים, ובית יעזק הייתה נקראת; ולשם כל העדים מתכנסין, ובית דין בודקין אותם שם.  וסעודות גדולות עושין להם, בשביל שיהו רגילין לבוא. ב,ו  בראשונה, לא היו זזים משם כל היום; התקין רבן גמליאל הזקן, שיהו מהלכין אלפיים אמה לכל רוח.  ולא אלו בלבד, אלא אף החכמה הבאה לילד, והבא להציל מיד הגיס, מיד הנהר, מיד הדליקה, מיד המפולת הרי אלו כאנשי העיר, ויש להן אלפיים אמה לכל רוח. ב,ז  [ו] כיצד בודקין את העדים:  זוג שבא ראשון, בודקין אותו ראשון.  מכניסין את הגדול שבהן ואומרין לו, אמור כיצד ראית את הלבנה לפני החמה, לאחר החמה, לצפונה, לדרומה, כמה היה גבוה, ולאין היה נוטה, וכמה היה רחב.  אם אמר לפני החמה, לא אמר כלום.  ואחר כך היו מכניסין את השני, ובודקין אותו.  נמצאו דבריהן מכוונין, עדותן קיימת.  ושאר כל הזוגות, שואלין אותן ראשי דברים:  לא שצריכין להן; אלא שלא ייצאו בפחי נפש, בשביל שיהו רגילין לבוא. ב,ח  [ז] ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש.  בין שנראה בזמנו, ובין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו; רבי אלעזר ברבי צדוק אומר, אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו, שכבר קידשוהו שמיים. ב,ט  [ח] דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעלייתו על הטבלה בכותל, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר להם, הכזה ראית, או כזה.  מעשה שבאו שניים ואמרו, ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב; אמר רבי יוחנן בן נורי, עדי שקר הם, וכשבאו ליבנה, קיבלם רבן גמליאל.  ועוד באו שניים ואמרו, ראינוהו בזמנו, ובלילי עיבורו לא נראה; וקיבלם רבן גמליאל.  אמר רבי דוסא בן הרכינס, עדי שקר הם היאך מעידים על האישה שילדה, ולמחר כרסה בין שיניה; אמר לו רבי יהושוע, רואה אני את דבריך. ב,י  [ט] שלח לו רבן גמליאל, גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך.  הלך ומצאו רבי עקיבה מצר.  אמר לו, יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר "אלה מועדי ה', מקראי קודש, אשר תקראו אותם" (ויקרא כג,ד) "אשר תקראו אותם", בין בזמנן בין שלא בזמנן; אין לי מועדות אלא אלו.  בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס; אמר לו, אם באים אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר "ויעל משה, ואהרון נדב, ואביהוא, ושבעים, מזקני ישראל" (שמות כד,ט).  למה לא נתפרשו שמותן של זקנים:  אלא ללמדך, שכל שלושה ושלושה שיעמדו בית דין על ישראל הרי הם כבית דינו של משה.  נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו.   מסכת ראש השנה פרק ג ג,א  ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים, לא הספיקו לומר מקודש, עד שחשיכה הרי זה מעובר.  ראוהו בית דין בלבד יעמדו שניים ויעידו בפניהם, ויאמרו מקודש מקודש.  ראוהו שלושה, והם בית דין יעמדו שניים, ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם, ויאמרו מקודש מקודש:  שאין היחיד נאמן על ידי עצמו. ג,ב  כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן.  אמר רבי יוסי, והלוא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר "והיה במשוך בקרן היובל, כשומעכם את קול השופר" (יהושוע ו,ה). ג,ג  שופר של ראש השנה של יעל, פשוט, ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדים; השופר מאריך והחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר.  [ד] בתענייות בשל זכרים כפופים, ופיהם מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע; השופר מקצר והחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות. ג,ד  [ה] שווה היובל לראש השנה בתקיעה, ובברכות; רבי יהודה אומר, בראש השנה תוקעים בשל זכרים, וביובל בשל יעלים. ג,ה  [ו] שופר שנסדק ודבקו, פסול; דבק שברי שופרות, פסול.  ניקב וסתמו אם מעכב הוא את התקיעה, פסול; ואם לאו, כשר.  [ז] התוקע לתוך הבור או לתוך החדות או לתוך הפיטס אם קול שופר שמע, יצא; אם קול הברה שמע, לא יצא.  וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר, או קול מגילה אם כיוון ליבו, יצא; ואם לאו, לא יצא:  אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיוון את ליבו וזה לא כיוון. ג,ו  [ח] "והיה, כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל . . ." (שמות יז,יא), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או ידיו שוברות מלחמה:  אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלן, ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמיים היו מתגברין; ואם לאו, היו נופלים.  כיוצא בדבר אתה אומר "ויאמר ה' אל משה, עשה לך שרף . . ." (במדבר כא,ח), וכי הנחש ממית ומחיה:  אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלן, ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמיים היו מתרפאין; ואם לאו, היו נימוקים.  חירש שוטה וקטן, אין מוציאין את הרבים ידי חובתן.  זה הכלל כל שאינו חייב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.   מסכת ראש השנה פרק ד ד,א  יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין; אבל לא במדינה.  משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין.  אמר רבי אליעזר, כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין, לא התקין אלא ביבנה; אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. ד,ב  ועוד זאת הייתה ירושלים יתרה על יבנה שכל עיר שהייתה רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין בה; וביבנה, לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד. ד,ג  בראשונה, היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד; משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור. ד,ד  בראשונה, היו מקבלין עדות החודש כל היום; פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, ונתקלקלו הלויים בשיר.  התקינו שלא יהו מקבלין עדות החודש, אלא עד המנחה; ואם באו עדים מן המנחה ולמעלן, נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש.  משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו מקבלין עדות החודש כל היום.  אמר רבי יהושוע בן קורחה, ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי, שאפילו ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הוועד. ד,ה  סדר ברכות:  אומר אבות גבורות וקדושת השם, וכולל מלכייות עימהן, ואינו תוקע; קדושת היום, ותוקע; זכרונות, ותוקע; שופרות, ותוקע; ואומר עבודה והודאה וברכת כוהנים, דברי רבי יוחנן בן נורי.  אמר לו רבי עקיבה, אם אינו תוקע למלכייות, למה הוא מזכיר אלא אומר אבות גבורות וקדושת השם, וכולל מלכייות עם קדושת היום, ותוקע; זכרונות, ותוקע; שופרות, ותוקע; ואומר עבודה והודיה וברכת כוהנים. ד,ו  אין פוחתין מעשר מלכייות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות; רבי יוחנן בן נורי אומר, אם אמרן שלוש שלוש, יצא.  אין מזכירין זיכרון ומלכות ושופר של פורענות.  מתחיל בתורה, ומסיים בנביא; רבי יוסי אומר, אם השלים בתורה, יצא. ד,ז  העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, השני מתקיע; ובשעת ההלל, הראשון מקרא את ההלל. ד,ח  שופר של ראש השנה אין מפקחין עליו את הגל, ואין מעבירין עליו את התחום, ולא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטים על פני המים; ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות, בין בדבר שהוא משום לא תעשה.  אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין, ייתן.  אין מעכבין את התינוקות מלתקוע, ומתעסקין עימהם כדי שילמדו.  והמתעסק, לא יצא; והשומע מן המתעסק, לא יצא. ד,ט  סדר תקיעות, שלוש של שלוש שלוש.  שיעור תקיעה, כדי שלוש תרועות; שיעור תרועה, כדי שלוש יבבות.  תקע בראשונה, ומשך בשנייה כשתיים אין בידו אלא אחת.  מי שבירך, ואחר כך נזדמן לו שופר תוקע ומריע ותוקע, תוקע ומריע ותוקע, שלושה פעמים.  כשם ששליח ציבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב; רבן גמליאל אומר, שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן.     מסכת תענית פרק א א,א  מאימתיי מזכירין גבורת גשמים:  רבי אליעזר אומר, מיום טוב הראשון של חג; רבי יהושוע אומר, מיום טוב האחרון.  אמר רבי יהושוע, הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג, למה הוא מזכיר:  אמר לו רבי אליעזר, אף הוא אינו אומר אלא משיב הרוח מוריד הגשם בעונתו.  אמר לו, אם כן, לעולם יהא מזכיר. א,ב  אין שואלים את הגשמים, אלא סמוך לגשמים.  רבי יהודה אומר, העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג האחרון מזכיר, והראשון אינו מזכיר; וביום טוב הראשון של פסח הראשון מזכיר, והאחרון אינו מזכיר. א,ג  עד אימתיי שואלים גשמים:  רבי יהודה אומר, עד שיעבור הפסח; רבי יוסי אומר, עד שייצא ניסן, שנאמר "ויורד לכם, גשם יורה ומלקוש בראשון" (ראה יואל ב,כג).  [ג] בשלושה במרחשוון, שואלים את הגשמים; רבן גמליאל אומר, בשבעה בו חמישה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת. א,ד  הגיע שבעה עשר במרחשוון, ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענים.  אוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. א,ה  הגיע ראש חודש כסליו, ולא ירדו גשמים בית דין גוזרין שלוש תענייות על הציבור.  אוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין במלאכה וברחיצה בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. א,ו  עברו אלו, ולא נענו בית דין גוזרין שלוש תענייות אחרות על הציבור.  אוכלין ושותין מבעוד יום, ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה, ונועלים את המרחצאות.  עברו אלו, ולא נענו בית דין גוזרין עוד שבע, שהן שלוש עשרה תענייות על הציבור.  ומה אלו יתרות על הראשונות אלא שבאלו מתריעים, ונועלים את החנייות.  ובשני, מטים עם חשיכה; ובחמישי, מותרין מפני כבוד השבת. א,ז  עברו, ולא נענו ממעטין במשא ובמתן, בבניין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין, ובשאילת שלום בין אדם לחברו, כבני אדם הנזופים מלפני המקום.  והיחידים חוזרין ומתענין, עד שייצא ניסן.  יצא ניסן הגשמים סימן קללה, שנאמר "הלוא קציר חיטים, היום . . ." (שמואל א יב,יז).   מסכת תענית פרק ב ב,א  סדר תענייות כיצד:  מוציאין את התיבה לרחובה של עיר; ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה, ובראש הנשיא, ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו.  והזקן שבהם אומר לפניהם דברי כיבושים אחינו, לא נאמר באנשי נינווה, וירא האלוהים את שקם ואת תעניתם, אלא "וירא האלוהים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ג,י); ובקבלה הוא אומר, "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, ושובו אל ה' אלוהיכם:  כי חנון ורחום, הוא ארך אפיים ורב חסד, וניחם על הרעה" (יואל ב,יג). ב,ב  עמדו בתפילה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל, ויש לו בנים, וביתו ריקן, כדי שיהא ליבו שלם בתפילה; ואומר לפניהם עשרים וארבע ברכות שמונה עשרה שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש. ב,ג  ואלו הן זכרונות, ושופרות, "אל ה', בצרתה לי" (תהילים קכ,א), "אשא עיניי, אל ההרים" (תהילים קכא,א), "ממעמקים קראתיך, ה'" (תהילים קל,א), "תפילה, לעני כי יעטוף" (תהילים קב,א).  רבי יהודה אומר, לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות, אלא אומר תחתיהן, "רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה שידפון ויירקון ארבה חסיל כי יהיה, כי יצר לו אויבו, בארץ שעריו כל נגע, וכל מחלה" (ראה מלכים א ח,לז; דברי הימים ב ו,כח), "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו, על דברי הבצרות" (ירמיהו יד,א).  ואומר חותמיהן. ב,ד  על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם בהר המורייה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה' גואל ישראל.  על השנייה הוא אומר מי שענה את אבותיכם על ים סוף, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות.  על השלישית הוא אומר מי שענה את יהושוע בגלגל, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה' שומע תרועה.  על הרביעית הוא אומר מי שענה את שמואל במצפה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה' שומע צעקה.  על החמישית הוא אומר מי שענה את אליהו בהר הכרמל, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה' שומע תפילה.  על השישית הוא אומר מי שענה את יונה במעי הדגה, הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה' העונה בעת צרה.  על השביעית הוא אומר מי שענה את דוד ושלמה בנו בירושלים, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה; ברוך אתה ה' המרחם על הארץ. ב,ה  מעשה בימי רבי חלפתא ובימי רבי חנניה בן תרדיון, שעבר אחד לפני התיבה, וגמר את כל הברכות, וענו אחריו אמן.  תקעו הכוהנים תקעו, מי שענה את אברהם בהר המורייה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה.  הריעו בני אהרון הריעו, מי שענה את אבותיכם על ים סוף, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם ביום הזה.  וכשבא דבר אצל חכמים, אמרו לא היו נוהגים כן, אלא בשערי המזרח. ב,ו  שלוש תענייות הראשונות אנשי משמר, מתענין ולא משלימין; ואנשי בית אב, לא היו מתענין.  שלוש שנייות אנשי משמר, מתענין ומשלימין; ואנשי בית אב, מתענין ולא משלימין.  שבע אחרונות אלו ואלו מתענין ומשלימין, דברי רבי יהושוע.  וחכמים אומרין, שלוש תענייות הראשונות אלו ואלו לא היו מתענין.  שלוש שנייות אנשי משמר, מתענין ולא משלימין; ואנשי בית אב, לא היו מתענין.  שבע אחרונות אנשי משמר, מתענין ומשלימין; ואנשי בית אב, מתענין ולא משלימין. ב,ז  אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות, אבל לא בימים; אנשי בית אב, לא ביום ולא בלילה.  אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס; ובחמישי מותרין, מפני כבוד השבת. ב,ח  כל הכתוב במגילת תענית, דילא למספד לפניו אסור, ולאחריו מותר; רבי יוסי אומר, לפניו ולאחריו אסור.  דילא להתענאה, לפניו ולאחריו מותר; רבי יוסי אומר, לפניו אסור, ולאחריו מותר. ב,ט  אין גוזרין תענית על הציבור כתחילה בחמישי, שלא להפקיע את השערים; אלא שלוש תענייות הראשונות, שני וחמישי ושני, ושלוש שנייות, חמישי ושני וחמישי.  רבי יוסי אומר, כשם שאין הראשונות בחמישי, כך לא שנייות ולא אחרונות. ב,י  אין גוזרין תענית על הציבור בראשי חודשים, ובחנוכה, ובפורים.  ואם התחילו, אין מפסיקין, דברי רבן גמליאל; אמר רבי מאיר, אף על פי שאמר רבן גמליאל אם התחילו אין מפסיקין, מודה היה שאין משלימין.  וכן בתשעה באב שחל להיות ערב שבת.   מסכת תענית פרק ג ג,א  סדר תענייות האלו האמור, ברביעה הראשונה; אבל צמחים ששנו, מתריעין עליהם מיד.  וכן שפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום מתריעין עליהם מיד, מפני שהיא מכת בצורת.  [ב] ירדו לצמחים אבל לא לאילן, לאילן אבל לא לצמחים, לזה ולזה אבל לא לבורות ולא לשיחין ולא למערות מתריעין עליהן מיד.  [ג] וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים, כמו שנאמר "והמטרתי על עיר אחת, ועל עיר אחת לא אמטיר; חלקה אחת תימטר, וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש" (עמוס ד,ז) אותה העיר מתענה ומתרעת; וכל סביבותיה מתענות, ולא מתריעות.  רבי עקיבה אומר, מתריעות, ולא מתענות.  [ד] וכן עיר שיש בה דבר, או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת; וכל סביבותיה מתענות, ולא מתריעות.  רבי עקיבה אומר, מתריעות, ולא מתענות.  איזה הוא דבר עיר המוציאה חמש מאות רגלי, ויצאו ממנה שלושה מתים לשלושה ימים זה אחר זה זה אחר זה. ג,ב  [ה] על אלו מתריעין בכל מקום על השידפון ועל היירקון, ועל הארבה ועל החסיל, ועל חיה רעה ועל החרב; מתריעין עליהן מיד, מפני שהיא מכה מהלכת.  [ו] מעשה כשירדו זקנים מירושלים לעריהם, וגזרו תענית על שנראה כמלוא תנור שידפון באשקלון.  ועוד גזרו תענית למחר, על שאכלו שני זאבים שני תינוקות בעבר הירדן; רבי יוסי אומר, לא על שאכלו, אלא על שנראו. ג,ג  [ז] על אלו מתריעים בשבת על עיר שהקיפוה גויים או נהר, ועל ספינה המיטרפת בים; רבי יוסי אומר, לעזרה, אבל לא לזעקה.  שמעון התמני אומר, אף על הדבר; ולא הודו לו חכמים. ג,ד  [ח] על כל צרה שתבוא על הציבור מתריעין עליהן, חוץ מרוב הגשמים.  מעשה שאמרו לו לחוני המעגל, התפלל שיירדו גשמים.  אמר להם, צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא יימוקו.  התפלל, ולא ירדו גשמים.  עג עוגה, ועמד בתוכה ואמר, רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עליי, שאני כבן בית לפניך; נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך.  התחילו הגשמים מנטפים; אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות.  ירדו בזעף; אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה.  ירדו כתקנן, עד שעלו ישראל מירושלים להר הבית מרוב הגשמים.  אמרו לו, כשם שהתפללת עליהן שיירדו, כך התפלל עליהן שילכו להן.  אמר להם, צאו וראו אם נמחת אבן הטועים.  שלח לו שמעון בן שטח ואמר לו, צריך אתה לינדות; אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום כבן שמתחטא לפני אביו, והוא עושה לו רצונו.  עליך הכתוב אומר, "ישמח אביך, ואימך; ותגל, יולדתך" (משלי כג,כה). ג,ה  [ט] היו מתענים וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה, לא ישלימו; לאחר הנץ החמה, ישלימו.  רבי אליעזר אומר, קודם לחצות, לא ישלימו; לאחר חצות, ישלימו.  מעשה שגזרו תענית בלוד, וירדו להם גשמים קודם חצות; אמר להן רבי טרפון, צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב.  יצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערביים וקראו הלל הגדול.   מסכת תענית פרק ד ד,א  בשלושה פרקים בשנה, הכוהנים נושאים את כפיהם ארבעה פעמים ביום בשחרית, במוסף, במנחה, ובנעילת שערים:  בתענייות, ובמעמדות, וביום הכיפורים. ד,ב  ואלו הן המעמדות:  לפי שנאמר "צו את בני ישראל, ואמרת אליהם:  את קרבני לחמי לאישיי, ריח ניחוחי, תשמרו, להקריב לי במועדו" (במדבר כח,ב) וכי היאך קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו; אלא שהתקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות.  על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כוהנים, ושל לויים, ושל ישראל.  הגיע זמן המשמר כוהניו ולוייו עולים לירושלים, וישראל שבאותו המשמר מתכנסין לעריהם וקורים במעשה בראשית. ד,ג  ביום הראשון, "בראשית" (בראשית א,א) ו"יהי רקיע" (בראשית א,ו).  בשני, "יהי רקיע" ו"ייקוו המים" (בראשית א,ט).  בשלישי, "ייקוו המים" ו"יהי מאורות" (בראשית א,יד).  ברביעי, "יהי מאורות" ו"ישרצו המים" (בראשית א,כ).  בחמישי, "ישרצו המים" ו"תוצא הארץ" (בראשית א,כד).  בשישי, "תוצא הארץ" ו"ויכולו השמיים והארץ, וכל צבאם" (בראשית ב,א).  פרשה גדולה קורים אותה בשניים, וקטנה ביחיד בשחרית ובמוסף; במנחה נכנסין וקורין על פיהם, כקורין את שמע.  ערב שבת במנחה, לא היו נכנסין, מפני כבוד השבת. ד,ד  כל יום שיש בו הלל, אין בו מעמד בשחרית; קרבן מוסף, אין בנעילה; קרבן עצים, אין במנחה, דברי רבי עקיבה.  אמר לו בן עזאי, כך היה רבי יהושוע שונה, קרבן מוסף, אין במנחה; קרבן עצים, אין בנעילה.  חזר רבי עקיבה להיות שונה כדברי בן עזאי. ד,ה  זמן עצי הכוהנים והעם, תשע:  באחד בניסן, בני ארח בן יהודה; בעשרים בתמוז, בני דויד בן יהודה; בחמישה באב, בני פרעוש בן יהודה; בשבעה בו, בני יונדב בן רכב; בעשרה בו, בני סנאה בן בנימין; בחמישה עשר בו, בני זתואל בן יהודה ועימהם הכוהנים והלויים, וכל מי שטעה שבטו, ובני גונבי עלי, ובני קוצעי קציעות; בעשרים בו, בני פחת מואב בן יהודה; בעשרים באלול, בני עדין בן יהודה; באחד בטבת, שבו בני פרעוש שנייה.  באחד בטבת, לא היה בו מעמד, שהיה בו הלל, וקרבן מוסף וקרבן עצים. ד,ו  חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב.  בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל; בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה, ובשנייה, ונלכדה בית תור, ונחרשה העיר.  משנכנס אב, ממעטין בשמחה.  [ז] שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורים מלספר, ומלכבס; ובחמישי, מותרין מפני כבוד השבת.  ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר, ולא ישתה יין; רבן שמעון בן גמליאל אומר, ישנה.  רבי יהודה מחייב בכפיית המיטה, ולא הודו לו חכמים. ד,ז  [ח] אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו.  וכל הכלים טעונין טבילה.  ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים.  וכך הן אומרות, שא נא בחור עיניך וראה, מה אתה בורר לך; אל תיתן עיניך בנואי, אלא תן עיניך במשפחה.  וכן הוא אומר, "צאנה וראינה בנות ציון, במלך שלמה בעטרה, שעיטרה לו אימו ביום חתונתו, וביום, שמחת ליבו" (שיר השירים ג,יא):  "ביום חתונתו", זה מתן תורה; "וביום, שמחת ליבו", זה בניין בית המקדש.  יהי רצון שייבנה בימינו.     מסכת מגילה פרק א א,א  מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלושה עשר, בארבעה עשר, ובחמישה עשר לא פחות ולא יתר.  כרכים המוקפים חומה מימות יהושוע בן נון, קורין בחמישה עשר; כפרים ועיירות גדולות, קורין בארבעה עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. א,ב  כיצד:  חל להיות בשני כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפין חומה למחר.  חל להיות בשלישי או ברביעי כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר.  חל להיות בחמישי כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר.  חל להיות בערב שבת כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום.  חל להיות בשבת כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה, ומוקפות חומה למחר.  חל להיות לאחר שבת כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר. א,ג  איזו היא עיר גדולה, כל שיש בה עשרה בטלנין; פחות מכן, הרי זה כפר.  באלו אמרו, מקדימין ולא מאחרין.  אבל זמן עצי הכוהנים, ותשעה באב, חגיגה, והקהל מאחרין ולא מקדימין.  אף על פי שאמרו מקדימין ולא מאחרין, מותרין בספד ובתענית ובמתנות לאביונים.  אמר רבי יהודה, אימתיי, במקום שנכנסין בשני ובחמישי; אבל מקום שאין נכנסין לא בשני ולא בחמישי, קורין אותה בזמנה. א,ד  קראו את המגילה באדר הראשון, ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני; אין בין אדר הראשון לאדר השני, אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. א,ה  אין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד.  אין בין שבת ליום הכיפורים, אלא שזה זדונו בידי אדם, וזה זדונו בהיכרת. א,ו  אין בין מודר הנאה מחברו למודר ממנו מאכל, אלא דריסת הרגל, וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש.  אין בין נדרים לנדבות, אלא שהנדרים חייב באחריותן, ונדבות אינו חייב באחריותן. א,ז  אין בין זב הרואה שתי ראייות לרואה שלוש, אלא קרבן.  אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט, אלא פריעה ופרימה; אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט, אלא תגלחת וציפורים. א,ח  אין בין ספרים לתפילים ומזוזות, אלא שהספרים נכתבין בכל לשון, ותפילים ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית; רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף בספרים לא התירו שייכתבו אלא יוונית. א,ט  אין בין כוהן משוח בשמן המשחה למרובה בבגדים, אלא פר הבא על כל המצוות; אין בין כוהן משמש לכוהן שעבר, אלא פר יום הכיפורים ועשירית האיפה. א,י  אין בין במה גדולה לבמה קטנה, אלא פסחים.  זה הכלל כל שהוא נידר ונידב, קרב בבמה; וכל שאינו לא נידר ולא נידב, אינו קרב בבמה. א,יא  אין בין שילה לירושלים, אלא שבשילה אוכלים קודשים קלים ומעשר שני בכל הרואה, ובירושלים לפנים מן החומה; כאן וכאן קודשי קודשים נאכלים לפנים מן הקלעים.  קדושת שילה, יש אחריה היתר; קדושת ירושלים, אין אחריה היתר.   מסכת מגילה פרק ב ב,א  הקורא את המגילה למפרע, לא יצא.  קראה על פה, קראה תרגום, בכל לשון לא יצא.  אבל קורין אותה ללעוזות, בלעז; והלועז ששמע אשורית, יצא. ב,ב  קראה סירוגין, או מתנמנם יצא.  היה כותבה, דורשה, ומגיהה אם כיוון ליבו, יצא; ואם לאו, לא יצא.  הייתה כתובה בסם, ובסקרה, בקומוס ובקלקנתוס, על הנייר, ועל הדפתרא לא יצא:  עד שתהא כתובה אשורית, ובדיו. ב,ג  בן עיר שהלך לכרך, ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו, קורא כמקומו; ואם לאו, קורא עימהם.  מאיכן קורא אדם את המגילה, ויוצא בה ידי חובתו רבי מאיר אומר, כולה; רבי יהודה אומר, מ"איש יהודי" (אסתר ב,ה); רבי יוסי אומר, מ"אחר הדברים האלה" (אסתר ב,א; אסתר ג,א). ב,ד  הכול כשרים לקרות את המגילה, חוץ מחירש שוטה וקטן; רבי יהודה מכשיר בקטן.  אין קורין את המגילה, ולא מולין, ולא טובלין, ולא מזין, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה; וכולם שעשו משעלה עמוד השחר, כשר. ב,ה  כל היום כשר לקרות את המגילה, ולקריאת ההלל, ולתקיעת שופר, ולנטילת לולב, ולתפילת המוספין, ולמוספין, ולווידוי הפרים, ולווידוי המעשר, ולווידוי יום הכיפורים, לסמיכה, ולשחיטה, לתנופה, להגשה, לקמיצה ולהקטרה, למליקה, לקבלה, ולהזיה, להשקאת סוטה, ולעריפת העגלה, ולטהר את המצורע. ב,ו  כל הלילה כשר לקצירת העומר, ולהקטר חלבים ואברים.  זה הכלל דבר שמצותו ביום, כשר כל היום; דבר שמצותו בלילה, כשר כל הלילה.   מסכת מגילה פרק ג ג,א  בני העיר שמכרו רחובה של עיר, לוקחים בדמיו בית הכנסת; בית הכנסת, לוקחים תיבה; תיבה, לוקחים מטפחות; מטפחות, לוקחים ספרים; ספרים, לוקחין תורה.  אבל אם מכרו תורה, לא ייקחו ספר; ספר, לא ייקחו מטפחות; מטפחות, לא ייקחו תיבה; תיבה, לא ייקחו בית הכנסת; בית הכנסת, לא ייקחו את הרחוב.  וכן במותריהן. ג,ב  אין מוכרין משל רבים ליחיד, מפני שמורידין אותו מקדושתו, דברי רבי יהודה; אמרו לו, אם כן, אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה. ג,ג  [ב] אין מוכרין בית הכנסת, אלא על תנאי אימתיי שירצו יחזירוהו, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, מוכרין אותו ממכר עולם, חוץ מארבעה דברים למרחץ ולבורסקי ולבית הטבילה ולבית המים.  רבי יהודה אומר, מוכרין אותו לשם חצר; והלוקח, מה שירצה יעשה. ג,ד  [ג] ועוד אמר רבי יהודה, בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין בתוכו מצודות, ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדריא:  שנאמר "והשימותי את מקדשיכם" (ויקרא כו,לא) בקדושתן הן עומדין, אף כשהן שוממין.  עלו בו עשבים לא יתלוש, מפני עגמת נפש. ג,ה  [ד] ראש חודש אדר שחל להיות בשבת, קורין בפרשת שקלים; חל להיות בתוך השבת, מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת.  בשנייה, "זכור" (דברים כה,יז); בשלישית, "פרה אדומה" (במדבר יט,ב); ברביעית, "החודש הזה" (שמות יב,ב).  בחמישית, חוזרין לכסדרן.  לכול מפסיקין לראשי חודשים, ולחנוכה, ולפורים, לתענייות, ולמעמדות, וליום הכיפורים. ג,ו  [ה] בפסח, קורין בפרשת המועדות שבתורת כוהנים.  בעצרת, ב"שבעה שבועות" (דברים טז,ט).  בראש השנה, "ובחודש השביעי באחד לחודש" (במדבר כט,א).  ביום הכיפורים, "אחרי מות" (ויקרא טז,א).  ביום טוב הראשון של חג, קורין בפרשת מועדות שבתורת כוהנים; ושאר כל ימות החג, קורין בקרבנות החג. ג,ז  [ו] בחנוכה, בנשיאים.  בפורים, "ויבוא, עמלק" (שמות יז,ח).  בראשי חודשים, "ובראשי חודשיכם" (במדבר כח,יא).  במעמדות, במעשה בראשית.  בתענייות, ברכות וקללות; ואין מפסיקין בקללות, אלא אחד קורא את כולם.  בשני ובחמישי ובשבת במנחה, קורין שלושה כסדרן; ואינו עולה להן מן החשבון שנאמר "וידבר משה, את מועדי ה', אל בני, ישראל" (ויקרא כג,מד), מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו.   מסכת מגילה פרק ד ד,א  הקורא את המגילה עומד, יושב, קראה אחד, קראוה שניים יצאו.  מקום שנהגו לברך, יברך; שלא לברך, לא יברך.  בשני, ובחמישי, ובשבת במנחה קורין שלושה; אין פוחתין מהן, ואין מוסיפין עליהן, ואין מפטירין בנביא.  הפותח והחותם בתורה, מברך לפניה ולאחריה. ד,ב  בראשי חודשים, ובחולו של מועד קורין ארבעה; אין פוחתין מהן, ואין מוסיפין עליהן, ואין מפטירין בנביא.  הפותח והחותם בתורה, מברך לפניה ולאחריה.  זה הכלל:  כל שיש בו מוסף, ואינו יום טוב קורין ארבעה; ביום טוב, חמישה; ביום הכיפורים, שישה; בשבת, שבעה.  אין פוחתין מהן; אבל מוסיפין עליהן, ומפטירין בנביא.  והפותח והחותם בתורה, מברך לפניה ולאחריה. ד,ג  אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרין ברכת אבילים וחתנים, ואין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה.  ובקרקעות, תשעה וכוהן; ואדם, כיוצא בהן. ד,ד  הקורא בתורה, לא יפחות משלושה פסוקים.  ולא יקרא לתורגמן יתר מפסוק אחד, ובנביא שלושה; ואם היו שלושתן שלוש פרשייות, קוראם אחת אחת.  מדלגין בנביא, ואין מדלגין בתורה.  עד כמה הוא מדלג, עד כדי שלא יפסיק לתורגמן. ד,ה  המפטיר בנביא הוא פורס על שמע, והוא עובר לפני התיבה, והוא נושא את כפיו.  אם היה קטן, אביו או רבו עוברים על ידו. ד,ו  קטן קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו.  פוחח פורס על שמע ומתרגם, אבל אינו קורא בתורה, ואינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו.  סומא פורס על שמע ומתרגם; רבי יהודה אומר, כל מי שלא ראה מאורות מימיו, לא יפרוס על שמע.  [ז] כוהן שיש בידיו מומין, לא יישא את כפיו; רבי יהודה אומר, אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס, לא יישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו. ד,ז  [ח] האומר איני עובר לפני התיבה בצבועים, אף בלבנים לא יעבור; בסנדל איני עובר, אף יחף לא יעבור.  העושה תפילתו עגולה סכנה, ואין בה מצוה.  נתנה על מצחו, או על פס ידו הרי זו דרך המינות; ציפה זהב, ונתנה על בית אונקלי שלו הרי זו דרך החיצונים.  [ט] האומר יברכוך טובים, הרי זו דרך המינות.  על קן ציפור יגיעו רחמיך, ועל טוב ייזכר שמך, מודים מודים משתקים אותו.  המכנה בעריות, משתקין אותו.  האומר "ומזרעך לא תיתן, להעביר למולך" (ויקרא יח,כא), מן זרעך לא תיתן לאעברא בארמיתא משתקין אותו בנזיפה. ד,ח  [י] מעשה ראובן, נקרא ולא מיתרגם.  מעשה תמר, נקרא ומיתרגם.  מעשה העגל הראשון, נקרא ומיתרגם; והשני, נקרא ולא מיתרגם.  ברכת כוהנים, נקראין ולא מיתרגמין.  מעשה דויד ואמנון, לא נקראין ולא מיתרגמין.  אין מפטירין במרכבה; רבי יהודה מתיר.  רבי אליעזר אומר, אין מפטירין ב"הודע את ירושלים" (יחזקאל טז,ב).     מסכת מועד קטן פרק א א,א  משקין בית השלהין במועד ובשביעית בין ממעיין שיצא כתחילה, בין ממעיין שלא יצא כתחילה; אבל אין משקין לא ממי הגשמים, ולא ממי הקילון.  ואין עושין עוגייות לגפנים. א,ב  רבי אלעזר בן עזריה אומר, אין עושין את האמה כתחילה במועד ובשביעית; וחכמים אומרין, עושין את האמה כתחילה בשביעית, ומתקנין את המקולקלת במועד.  ומתקנין את כל קלקולי המים שברשות הרבים, וחוטטין אותם; ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקוות המים, ועושין כל צורכי הרבים, ומציינין על הקברות, ויוצאין אף על הכלאיים. א,ג  רבי אליעזר בן יעקוב אומר, מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את כל השדה; זרעים שלא שתו מלפני המועד, לא ישקם במועד.  וחכמים מתירין בזה ובזה. א,ד  צדים את האישות ואת העכברים, בשדה האילן ובשדה הלבן כדרכו, במועד ובשביעית; וחכמים אומרין, שדה האילן כדרכו, ושדה הלבן שלא כדרכו.  ומקרים את הפרצה במועד, ובשביעית בונה כדרכו. א,ה  רבי מאיר אומר, רואים את הנגעים במועד להקל, אבל לא להחמיר; וחכמים אומרין, לא להקל ולא להחמיר.  ועוד אמר רבי מאיר, מלקט אדם עצמות אביו ואימו, מפני שהיא שמחה לו; רבי יוסי אומר, אבל הוא לו.  לא יעורר על מתו ולא יספדנו קודם לרגל שלושים יום. א,ו  אין חופרין כוכין וקברות במועד, אבל מחנכין את הכוכין.  ועושין נברכת במועד, וארון עם המת בחצר; רבי יהודה אוסר, אלא אם כן יש עימו נסרים. א,ז  אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, ולא מייבמין; אבל מחזיר הוא את גרושתו, מפני שהיא שמחה לו.  עושה אישה תכשיטיה במועד; רבי יהודה אומר, לא תסוד, מפני שהוא ניוול לה. א,ח  ההדיוט תופר כדרכו, והאומן מכלב.  ומסרגין את המיטות; רבי יוסי אומר, אף ממתחין. א,ט  מעמידין תנור וכיריים וריחיים כתחילה במועד; רבי יהודה אומר, אין מכבשין את הריחיים כתחילה. א,י  עושין מעקה לגג ולמרפסת, מעשה הדיוט; אבל לא מעשה אומן.  שפין את הסדקים, ומעגילים אותם במעגילה ביד וברגל; אבל לא במחלציים.  הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנם במועד, ובלבד שלא יכוון את מלאכתו במועד.  וכל כבשים שהוא יכול לאכול מהן במועד, כובשם.   מסכת מועד קטן פרק ב ב,א  מי שהפך את זיתיו, ואירעו אבל או אונס, או שהטעוהו טוען קורה ראשונה, ומניחה לאחר המועד, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר, זולף וגומר וגף כדרכו. ב,ב  וכן מי שהיה יינו בתוך הבור, ואירעו אבל או אונס, או שהטעוהו זולף וגומר וגף כדרכו, דברי רבי יוסי; רבי יהודה אומר, עושה לימודים, בשביל שלא יחמיץ. ב,ג  מכניס אדם את פירותיו מפני הגנבים, ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תאבד ובלבד שלא יכוון את מלאכתו במועד.  וכולן שכיוונו את מלאכתן במועד, יאבדו. ב,ד  אין לוקחין בתים ואבנים ועבדים ובהמה, אלא לצורך המועד, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל.  אין מפנין מבית לבית; אבל מפנה הוא לחצרו, מפני שהיא שמחה לו.  ואין מביאין כלים מבית האומן; ואם חושש להן, מפנן לחצר אחרת. ב,ה  מחפים את הקציעות בקש; רבי יהודה אומר, אף מעבין.  מוכרי פירות כסות וכלים, מוכרים בצנעה לצורך המועד; הציידים והדשושות והגרוסות, עושין בצנעה לצורך המועד.  רבי יוסי אומר, הן החמירו על עצמן.   מסכת מועד קטן פרק ג ג,א  אלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים, והמנודה שהתירו לו חכמים, וכל מי שנשאל לחכם והותר, והנזיר, והמצורע, והיוצא מטומאתו לטהרתו. ג,ב  ואלו מכבסים במועד:  הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים, והמנודה שהתירו לו חכמים, וכל מי שנשאל לחכם והותר, מטפחות הידיים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג, הזבים והזבות הנידות והיולדות, וכל העולים מטומאה לטהרה הרי אלו מותרין.  ושאר כל אדם אסורין. ג,ג  ואלו כותבין במועד קידושי נשים, וגיטין, ושוברים, דייתיקי, מתנה, ופרוזבולין, איגרות שום, איגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וגזירות בית דין, ואיגרות של רשות. ג,ד  אין כותבין שטרי חוב במועד; אם אינו מאמינו, או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב.  אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות, במועד; ואין מגיהין אות אחת, אפילו בספר העזרה.  רבי יהודה אומר, כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, וטווה על ירכו תכלת לציציתו. ג,ה  הקובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל, בטלה ממנו גזירת שבעה; שמונה ימים, בטלה ממנו גזירת שלושים:  מפני שאמרו, השבת עולה, ואינה מפסקת; והרגלים מפסיקין, ואינן עולין. ג,ו  רבי אליעזר אומר, משחרב בית המקדש, עצרת כשבת; רבן גמליאל אומר, ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים.  וחכמים אומרין, לא כדברי זה ולא כדברי זה; אלא עצרת כרגלים, ראש השנה ויום הכיפורים כשבת. ג,ז  אין קורעין, ולא חולצין, ולא מברין, אלא קרוביו של מת.  ואין מברין אלא על המיטות הזקופות.  אין מוליכין לבית האבל לא בטבלה, ולא באסקוטלה, ולא בקנון, אלא בסלים.  ואין אומרין ברכת אבילים במועד; אבל עומדים בשורה, ומנחמים ופוטרין את הרבים. ג,ח  אין מניחין את המיטה ברחוב, שלא להרגיל את הספד; ולא של נשים לעולם, מפני הכבוד.  הנשים במועד מענות, אבל לא מטפחות; רבי ישמעאל אומר, הסמוכות למיטה, מטפחות.  [ט] בראשי חודשים, ובחנוכה ובפורים, מענות ומטפחות, בזה ובזה אבל לא מקוננות.  נקבר המת, לא מענות ולא מטפחות.  איזה הוא עינוי, שכולן עונות כאחת; קינה שאחת אומרת וכולן עונות אחריה, שנאמר "ולמדנה בנותיכם נהי, ואישה רעותה קינה" (ירמיהו ט,יט).  אבל לעתיד לבוא, מה הוא אומר, "בילע המוות לנצח, ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים; וחרפת עמו, יסיר מעל כל הארץ כי ה', דיבר" (ישעיהו כה,ח).     מסכת חגיגה פרק א א,א  הכול חייבין בראייה חוץ מחירש שוטה וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינן משוחררין, והחיגר, והסומא, והחולה, והזקן שאינו יכול לעלות ברגליו.  איזה הוא קטן כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר "שלוש רגלים" (שמות כג,יד). א,ב  בית שמאי אומרין, הראייה שתי כסף, והחגיגה מעה כסף; בית הלל אומרין, הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף. א,ג  עולות במועד באות מן החולין, ושלמים מן המעשר.  ביום טוב הראשון של פסח, בית שמאי אומרין, מן החולין; ובית הלל אומרין, מן המעשר. א,ד  ישראל, יוצאין ידי חובתן בנדרים ובנדבות ובמעשר בהמה; והכוהנים, בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק, אבל לא בעופות ולא במנחות. א,ה  מי שיש לו אוכלים מרובים, ונכסין מועטין מביא שלמים מרובין, ועולות מועטות; אוכלים מועטין, ונכסים מרובין מביא עולות מרובות, ושלמים מועטין.  זה וזה ממועט, על זה אמרו מעה כסף ושתי כסף; זה וזה מרובה, על זה נאמר "איש, כמתנת ידו, כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך" (דברים טז,יז). א,ו  מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג.  עבר הרגל ולא חג, אינו חייב באחריותו; על זה נאמר "מעוות, לא יוכל לתקון; וחסרון, לא יוכל להימנות" (קוהלת א,טו). א,ז  רבי שמעון בן מנסיה אומר, איזה הוא מעוות שאינו יכול להיתקן זה שבא על הערוה, והוליד ממנה ממזר; אם תאמר בגונב ובגוזל, יכול הוא שיחזיר ויתקן.  רבי שמעון בן יוחאי אומר, אין קוראין מעוות, אלא למי שהיה מתוקן מתחילתו ונתעוות כבר; ואיזה זה, זה תלמיד חכמים שפירש מן התורה. א,ח  היתר נדרים פורחין באוויר, ואין להן על מה שיסמוכו; הלכות שבת חגיגות ומעילות כהררים תלויים בשערה, מקרא מועט והלכות מרובות; הדינין והעבודות, הטהרות והטומאות, והעריות יש להן על מה שיסמוכו.  והן הן גופי תורה.   מסכת חגיגה פרק ב ב,א  אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים; ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.  וכל המסתכל בארבעה דברים, רתוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלן, מה למטן, מה לפנים, מה לאחור.  וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו כאילו לא בא לעולם. ב,ב  יוסף בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר לסמוך; יהושוע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, ניתאי הארבלי אומר לסמוך; יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך; שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך.  הלל ומנחם לא נחלקו; יצא מנחם, ונכנס שמאי.  הלל אומר לסמוך, שמאי אומר שלא לסמוך.  הראשונים היו נשיאים, והשניים אבות בית דין. ב,ג  בית שמאי אומרין, מביאין שלמים, ואין סומכין עליהן; אבל לא עולות.  בית הלל אומרין, מביאין שלמים ועולות, וסומכין עליהן. ב,ד  עצרת שחלה להיות ערב שבת בית שמאי אומרין, יום טבוח לאחר שבת; בית הלל אומרין, אין לה יום טבוח.  מודים שאם חלה להיות בשבת שיום טבוח לאחר שבת, ואין כוהן גדול מתלבש בכליו, ומותרים בספד ובתענית, שלא לקיים את דברי האומרים עצרת לאחר שבת. ב,ה  נוטלין לידיים לחולין, ולמעשר, ולתרומה; ולקודש, מטבילין.  ולחטאת אם נטמאו ידיו, נטמא גופו. ב,ו  טבל לחולין הוחזק לחולין, ואסור למעשר; טבל למעשר הוחזק למעשר, ואסור לתרומה; טבל לתרומה הוחזק לתרומה, ואסור לקודש.  טבל לקודש הוחזק לקודש, ואסור לחטאת.  טבל לחמור, מותר לקל; טבל ולא הוחזק, כאילו לא טבל. ב,ז  בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה, בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש.  יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והייתה מטפחתו מדרס לקודש; יוחנן בן גודגדה היה אוכל בטהרת הקודש כל ימיו, והייתה מטפחתו מדרס לחטאת.   מסכת חגיגה פרק ג ג,א  חומר בקודש מבתרומה:  שמטבילין כלים לתוך כלים לתרומה, אבל לא לקודש.  אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה, אבל לא לקודש.  הנושא את המדרס הוא נושא את התרומה, אבל לא הקודש.  בגדי אוכלי תרומה, מדרס לקודש.  לא כמידת הקודש מידת התרומה שבקודש מתיר ומנגב ומטביל, ואחר כך קושר; ובתרומה, קושר ואחר כך מטביל. ג,ב  כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקודש, אבל לא לתרומה.  הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה.  הרביעי בקודש פסול, והשלישי בתרומה.  ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו, חברתה טהורה; ובקודש מטביל את שתיהן, שהיד מטמא את חברתה בקודש, אבל לא בתרומה. ג,ג  אוכלין אוכלים נגובים בידיים מסואבות בתרומה, אבל לא בקודש.  אונן ומחוסר כיפורים צריכין טבילה לקודש, אבל לא לתרומה. ג,ד  חומר בתרומה:  שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה, ובשעת הגיתות והבדים אף על התרומה.  עברו הגיתות והבדים הביאו לו חבית של יין של תרומה, לא יקבלנה ממנו; אבל מניחה לגת הבאה. אם אמר לו, הפרשתי לתוכה רביעית קודש, נאמן.  כדי יין וכדי שמן המדומעות נאמנין עליהן בשעת הגיתות והבדים, וקודם לגיתות שבעים יום. ג,ה  מן המודעית ולפנים, נאמנין על כלי חרס; מן המודעית ולחוץ, אין נאמנין.  כיצד:  הקדר שהניח קדירותיו, ונכנס לפנים מן המודעית הוא הקדר והן הקדירות, הלוקח נאמן; והיוצא, אינו נאמן. ג,ו  הגבאים שנכנסו לתוך הבית, וכן הגנבים שהחזירו את הכלים נאמנים לומר, לא נגענו.  ובירושלים, נאמנים על הקודש; ובשעת הרגל, אף על התרומה. ג,ז  הפותח את חביתו, והמתחיל בעיסתו על גב הרגל רבי יהודה אומר, יגמור; וחכמים אומרים, לא יגמור.  משעבר הרגל, היו מעבירין על טהרת העזרה.  עבר הרגל ביום החמישי, לא היו מעבירין ערב שבת, מפני כבוד השבת; רבי יהודה אומר, אף לא יום החמישי, מפני שאין הכוהנים פנויים. ג,ח  כיצד מעבירין על טהרת העזרה:  מטבילין את הכלים שהיו במקדש; ואומרים להם, היזהרו שמא תיגעו בשולחן.  כל הכלים שהיו במקדש, היו להם שניים ושלישים; אם נטמאו הראשונים, יביאו השניים תחתיהן.  וכל הכלים שהיו במקדש, טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת, מפני שהן כקרקע, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים, מפני שהן מצופין. Index              Poster